יומא עא
מדוע הרב מפוניבז' היה מכתת בעצמו את רגליו לבתי נדיבים למרות זקנותו וחולשתו
הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין
התורה אומרת "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו"(בראשית כה, כח), ומפרש רש"י על פי התרגום שהיה מביא ציד ומאכיל את יצחק. ומקשה המגיד מישרים הרה"ג רבי יעקב גלינסקי זצ"ל וכי זו הסיבה שבגינה היה יצחק אבינו, עמוד היראה, אוהב את עשו, שהיה "איש שדה", שאומר על כך המדרש (תנחומא תצא ד) "יוצא וגוזל וחומס והיו בני אדם מאררים אותו" ולא זו בלבד, אלא שבקש לתת לו את הברכות?
אלא יצחק אבינו ראה שעשו מפרנסו בכזו מסירות, והבין שמשום כך העניק לו הקדוש ברוך הוא שני בנים אלו, את עשו ואת יעקב, ולפיכך עשו הבכור. כי "אם אין קמח, אין תורה" (אבות פ"ג מי"ז), וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגררת עוון (שם פ"ב מ"ב).
הבין יצחק אבינו שזו חלוקת התפקידים בין עשו ליעקב, עשו ממונה על ה"מלאכה" ואחראי ל"קמח", ויעקב "איש תם ישב אהלים", אהלי שם ועבר, אהלי תורה ותפילה, מתעלה ברוחניות ומקרין על אחיו, כעין שותפות יששכר וזבולון.
וכשם שזבולון העושה פרקמטיא ומסחר עבור יששכר העוסק בתורה מוזכר ראשונה בברכות יעקב (בראשית מט יג-יד) ומשה (דברים לג יח), כקדימת הקמח לתורה, כך קודם עשו ליעקב. לכן ביקש לתת ברכות יבול ושפע גשמי לעשו, כפי שעם ישראל מחזיק מיבולו המבורך של בני שבט לוי המקדישים עצמם לתורה ולעבודת ה' ומקרינים רוחניות למחזיקיהם: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג י). אם כן, מדוע התנגדה רבקה, וממרום הודיעוה בנבואה שיעקב הוא שיטול את הברכות, ולא יהיה סמוך על שלחן עשו?
שתי סיבות לכך.
האחת, שהרב מפוניבז' זצ"ל אמר לי פעמים רבות, בבאור דברי הגמרא (יומא עא.) "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". מהו: "ימלא גרונם", וכי החכמים יפתחו פיהם, והמנסך יצוק לגרונם? ודאי שלא! אלא מאי -הענין כך הוא:
הקדוש ברוך הוא קוצב לעשיר פרנסתו, ומוסיף לו גם עבור תלמידי החכמים. ואז, ראשית כל חי העשיר בפזרנות, ומוציא את כספו ואת הכסף המופקד אצלו. וכשנותן כבר למשולח של הישיבה, לוקח המשולח את האחוזים שלו, ומה מגיע כבר לגרונם של תלמידי החכמים…
לפיכך, אמר לי הרב מפוניבז', מכתת הוא רגליו בעצמו, למרות זקנתו וחולשתו. כי בנועם שפתיו פותח הוא את לב הנדיבים לתת יותר, את כל החלק המופקד אצלם, וכולו קודש לישיבה! וזהו שאמרו: "ימלא גרונם", שיתן להם את הסכום במלואו! חששה רבקה שאם עשו יהיה הממונה על פרנסת יעקב, יגווע יעקב ברעב…
ודבר שני, אמר לי הרב מפוניבז' זצ"ל, מטרה נוספת לי בנדודי: לזכות יהודים במצות החזקת התורה. רצון זה הוא הנותן לי את הכח לשאת את הקשיים והבזיונות שהם מנת חלקי.
וסיפר: נקשתי בדלת ביתו של עשיר מופלג. פתח את הדלת ואמר: "איני נותן למשולחים", וטרק את הדלת. זהו, פטור אני. נסיתי לזכות אותו, וסרב. אבל עקפתי את הבית ודפקתי על דלת המשרתים. המשרתת פתחה, ראתה זקן לבן, והניחה לי להכנס. היית צריך לראות את פני בעל הבית! התבוננתי סביב, וראיתי תמונה ממוסגרת של יהודי חרדי וזקנו יורד על מדותיו. שאלתי מי זה, וענה: "זה סבי". התענייתי והתרכך. סיפר על ארחותיו וצדקתו. אמרתי: "תמונה כזו, מן הדין שתפאר חדר בישיבה, שהתלמידים יראו וילכו בארחותיו!" נענה, ותרם חדר בישיבה!
כסבורים אתם שהחדר לא היה נבנה בלעדיו? אבל הוא שזכה!
ורבקה ידעה שלעשו אין זכויות להחזיק את יעקב!
(אגעדאנק – והגדת)