יומא נח
מאיזו חציצה צריך להישמר בדברי תורה?
כיון דמחלחל לא חייץ
התורה אומרת 'ואהבת את ה׳ אלוקיך וגו׳ והיו הדברים האלה וגו׳ על לבבך' (דברים ו ה). ומפרש שם רש"י על פי המדרש 'והיו הדברים האלה — ומהו האהבה, ׳והיו הדברים האלה; שמתוך כך אתה מכיר בקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו'. לכאורה עולה מכאן שלימוד התורה מביא בהכרח לאהבת השם, ואולם – כתב הגאון רבי יוסף זונדל הוטנר, אב״ד דרטשין ואישישוק – בעוונותינו הרבים הורגלנו לראות לומדים הרבה אשר שקדו ימים רבים בדברים האלה, ועוד לא הריחו מעולם, באהבת ה׳.
אלא הוא מבאר שהנה הגמרא ביבמות (קב.) אומרת לגבי דין חליצה, שמנעל על גבי מנעל פסול, משום שנאמר ״וחלצה נעלו מעל רגלו״ (דברים כה ט), ודרשו חז"ל לא מעל דמעל. כך אמרו גם במסכת זבחים (יט.) לגבי בגדי כהונה ״ולבש וגו' על בשרו״ (ויקרא ו ג) – שלא יהי הדבר חוצץ בינו לבשרו. כך גם הדין לגבי תפילין (שו"ע או"ח סי' כז) שחציצה פוסלת משום שנאמר על ידך, שצריך להניחן על היד ממש, בלי חציצה.
ואף כאן, הלא נאמר ״והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך״. וכאשר נתבונן היטב, נבין כי מי שלומד תורה לשמה, כלומר: לשם הקב״ה שציוה ללמוד תורה, הרי כפי שכתב הר״ן במסכת נדרים (סב:) שהתורה דבוקה על ליבו, שהוא חפץ במצות ה׳. אבל מי שקורא ושונה כדי שיהיה רב או ראש ישיבה או כדי שיכבדוהו, אם כן ליבו חפץ בשררה וכבוד, ואם היה יכול להשיג אותם בלי ללמוד תורה, בלי ספק היה טוב בעיניו שבעתיים, אולם מאחר שיודע הוא כי לא ישיג כבוד ללא לימוד תורה, על כן הוא עמל בתורה בעל כרחו. ואם כן, על ליבו של אדם זה לא נמצאת התורה, אלא השררה והכבוד שהם תאוות ליבו, ומכוחם ומהם הוא בא ללמוד תורה, ואם כן השררה והכבוד מהווים חציצה בין ליבו לתורה, ואינו מקיים את 'על לבבו׳, שמשמעותו על ממש, בלי חציצה, ומה הפלא, איפוא, שאין לימודו מביאו לאהבת השם?! כאשר ילמד האדם תורה לשמה, בודאי יגיע לאהבת השם, שהרי הכתוב מבטיח זאת בפירוש!
(כמוצא שלל רב דברים ו ה ע"פ ״אולם המשפט״ — בהקדמה)