יומא נא
מהו כוחה של פסיעה בודדת?
פסח שני
את היסוד הזה הנחיל לנו בין היתר כ"ק מרן ה'בית ישראל' מגור, שהצביע על דברי רש"י על הפסוק בענין פסח שני, 'איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח' (במדבר ט י) ומפרש רש"י 'או בדרך רחוקה, נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה'. דהיינו שה'דרך רחוקה' יכולה לבוא לידי ביטוי בפסיעה אחת, חוץ לאסקופת העזרה.
ה'בית ישראל' לומד מכך את יסוד גדול, ואומר: 'רואים מכאן עד כמה עלולה פסיעה אחת, בודדת, את גורלו הרוחני של האדם. כי הנה איש זה מוגדר כבר כמי ששרוי בדרך רחוקה, ואעפ"כ בפסיעה אחת אל תוך העזרה פנימה, מסוגל היה להקריב פסח עם כלל ישראל, אלא מכיון שלא התקרב ונשאר מרוחק, אפילו פסיעה אחת בלבד מאסקופת העזרה, שוב אינו יכול להקריב עם כולם, ונדחה'.
הנני מכיר בית אחד של תלמיד חכם, שגם שם נשמעו מדי פעם ההתחמקויות הידועות של הילדים בסגנון הנ"ל של 'למה דווקא אני', עד שפעם אחת הכל נגמר, ואף ילד אינו מעז כבר לומר את המשפט ההוא. היה זה בעקבות סיפור שסיפר האב לילדיו.
אשת הת"ח ביקשה פעם מאחד הילדים שיוריד את הפח. וזה הגיב, 'אמא, למה דווקא אני'… גם כאשר קראה לשני, ולשלישי, נשמעו תגובות דומות. הרביעי כבר היה 'מתוחכם' יותר, וביקש מאימו להטיל גורל בין הילדים…
האב היה נוכח במחזה, והדבר כמובן לא מצא חן בעיניו. הוא קרא לכל הילדים, ואמר להם: אתם רואים את המספר הזה שצרוב כאן על היד שלי? – הלא כולכם יודעים שזה הוא הסימן שהייתי באושוויץ, לא עליכם. עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור, ותשמעו טוב את כל הפרטים.
כשהנאצים כבשו את הכפר שלנו, הם החליטו לא להמתין עם הסלקציה עד להגעה לאושוויץ, אלא לבצע אותה כבר בכפר. יחד איתם הגיעו גם שתי רכבות, האחת חנתה בצד ימין והשניה בצד שמאל. כל היהודים תושבי הכפר הובלו אל מקום חנייתן של הרכבות, ותנועת־ידו של המפקד הנאצי קבעה את גורלו של כל יהודי. מי שהופנה לצד ימין, נשלח לעבודה, והצד השמאלי הכיל את המוות. ומה קרה לבסוף? כשהגענו, אימי ואבי וכל הילדים, אל הנאצי, עשה הארור הזה סימן לאבי לצד ימין, ואימי וכל הילדים לשמאל. לא זה הזמן לתאר את כל מה שעבר עלינו, בהיפרדנו מהאבא היקר, במיוחד מאַחר שהיינו משפחת מלוכדת מאוד.
כשהיינו כבר בתוך הרכבת, פתחה אימי את החבילה שלקחה איתה מהבית, עם מעט הדברים שהיה מותר להוציא, והבחינה לפתע שהתפילין של אבא נמצאות בחבילה. בגלל המהירות והחופזה שבה נפרדנו, שכח אבא לקחת את התפילין, ועתה הוא לא יוכל להניחם. אמא חשבה לרגע מה לעשות, ואח"כ פנתה אליי ואמרה: 'כיון ששתי הרכבות עדיין עומדות במקומן, אנא ממך, רוץ אל הרכבת השניה, ומְסור לאבא את התפילין, וַחֲזור אל הרכבת שלנו'. אינני יודע כיצד היה לי אומץ לעשות זאת, כיון שהיתה בכך סכנה גדולה. החיילים הנאצים עמדו בין הרכבות, וכל מי שהסתובב שם היכוהו עד לאימה. ובכל זאת שמעתי בקול אימי, ועברתי אל הרכבת השניה. לקח לי קצת זמן עד שמצאתי את אבי, ומה שקרה עכשיו קבע את גורל חיי. ברגע שמסרתי לו את התפילין וביקשתי לחזור לרכבת שבו היו אימי ויתר הילדים, החלה הרכבת שבה הייתי עם אבי, לזוז ממקומה… ומה קרה לבסוף? מהרכבת של אמא והילדים, שבה – הייתי בתחילה, לא נותר אף אחד בחיים, ואילו אני ששמעתי בקול אימי, ועברתי לרכבת השניה, ניצלתי.
האבא פנה לילדיו, ואמר להם: עכשיו תחשבו מה היה קורה אילו הייתי אומר לאימי 'אמא, למה דווקא אני?… אולי תשלחי את התפילין לאבא עם ילד אחר'?… הרי ברור שאם הייתי אומר כך, לא הייתי עכשיו נמצא כאן אתכם ומפני שקיימתי את בקשתה של אימי, ושמעתי בקולה, חל עלי השפע הטוב של המצוה, והתקיים בי 'כי הם חיינו ואורך ימינו'. כך גם אתם, ילדיי החביבים, אל תסרבו אף פעם לְמה שאמא אומרת, ואם היא מבקשת להוריד את הפח, או כל בקשה אחרת, אל תִמָנְעוּ מלקיים את דבריה.
(קול ברמה)