כשמרן הגרא״מ שך זצ״ל היה גר בשכונת כרם בירושלים, היה גר בשכנותו הסופר המפורסם חניך ישיבת ראדין ר' דוד זריצקי. פעם ניגש ר' דוד לאשתו של הרב שך ואמר לה: "תדאגי קצת לבעלך, תראי איך הוא הולך מפוזר ומתנהג בצורה מפוזרת, תדאגי שילך קצת כמו בן אדם מסודר".
אמרה לו: "אני לא יכולה לדאוג לזה, אתה אולי יכול לעשות את זה".
"מה, אני? איך?!"
אמרה לו: "תראה, יש לו כעת קושיה עצומה בגמ' בתמורה והוא לא בן אדם, תגיד לו פשט ותראה איך שהכל יהיה בסדר, אך כל זמן שאין לו תירוץ אין מה לעשות, הוא לא אוכל, הוא לא יודע איפה המיטה שלו, כלום לא מעניין אותו, תביא לו תשובה – זה מה שמעניין אותו".
על ר' לייב בקאשט, העילוי משנחאי, סיפר פעם נכדו ששמע מהסבא על השתלשלות השידוך עם הסבתא. כשהיה ר' לייב בישיבה במיר הציעו לו שתי הצעות: האחת, מי שהייתה אשתו בפועל, הבת של הרב רוגוב, והשניה בת של גברא רבה באותו דור, והוא לא ידע מה להחליט. הוא ניגש למשגיח ר' יחזקאל לוינשטין זצ״ל.
אמר לו ר' יחזקאל: "על הרב רוגוב מספרים, שכשהיו בחורים רוצים להתאוורר היו הולכים לאחד מהרבנים באזור ומתווכחים עמו בלימוד וזה היה הדאצ'ה שלהם, ואחד מהרבנים שהיו באים אליו זה היה הרב רוגוב. כשהיו נכנסים להתווכח איתו, היתה אשתו עומדת מאחורי הדלת ומקשיבה, והיה אם הבחורים ניצחו בוויכוח היא לא אמרה כלום, אבל אם בעלה ניצח – היא היתה מכינה עוד קוגל שלם לכבוד השמחה הגדולה". אמר לו ר' יחזקאל: "כשזה מה שעומד בראש מעיינם, אם זה מה שרואים בבית, כשיש כזו אהבת תורה – הכל כלול בזה. כזה דבר צריך להכניס לבית".
כשאומרים לבחור אל תשמע נייעס, אל תבדוק מה המצב בחוץ, יש אחד שירגיש שהוא מתגבר וזה ממש בכל נפשך ובכל מאודך, אבל יש אחד שזה בכלל לא מעניין אותו… כשאנחנו מדברים על 'חיים', זה לא שצריך לעמול ולהתאמץ ולא לערב דברים חיצונים, זה פשוט לא צריך לעניין.
ומעשה ידוע הוא באותו עסקן שבא למרן הגרי״ש אלישיב זצ״ל אחרי מערכה שלימה של בחירות לעירית ירושלים שמרן הגרי״ש מאוד היה מעורב בזה. באו ואמרו לו בשמחה שבסוף נבחר מי שהוא רצה. תוך כדי הדברים אמר להם הגרי״ש: מה זה ביטול תורה? מה נקרא ביטול זמן? – מה שעשיתם עכשיו! עד עכשיו היה חובת השתדלות לדאוג שיהיה מאן דהו שלא יהרוס את הדת, יש בזה נפק״מ, עכשיו אין שום נפק״מ, הרי מי שכבר נבחר, זה מה שהקב״ה החליט. מה זה מעניין אותי את מי החליט הקב״ה".
אנחנו חותרים לכך שלא יעניין אותנו שטויות. שזו תהיה המציאות, כי מה שמעניין אותי באמת זה החיים, החיים האמיתיים. עוד פרק, עוד עמל, עוד הנאה ואושר מלימוד. כשמרן הסטיפלער זצ״ל היה בחור, אחד מהת״ח באזור הישיבה היה אוהב לדבר עמו בלימוד. הוא מאוד נהנה ממנו, הוא ראה כמה שהוא גאון… כשהגיע לפרקו רצה אותו ת״ח להציע לו שידוך, אז הוא שאל את הסטיפלער מה הוא מחפש. א״ל הסטיפלער, אני מחפש אחת שיש לה אהבת תורה, ירא״ש, ומידות טובות.
אמר לו: כן זה מה שכולם מחפשים, אבל מה אתה דורש עוד, מה אתה מחפש לפי דרגתך, מי שיחזיק אותך בקעסט או משרה תורנית או רבנות? א״ל הסטייפלער: 'אהבת תורה, ירא״ש, ומידות טובות'. וכך כמה פעמים.
אמר לו הלה: "מה, אתה לא מבין מה זה להתחתן?!"
"אני מבין, וזה מה שאני רוצה!"…
זה מאוד הכאיב לאותו ת"ח, והוא כתב מכתב לרה״י הגאון ר' אברהם יפהן זצ״ל: "ידעתי שיש בחורים כאלו בנובהרדוק, אבל לא ידעתי שעד כדי כך הם תמימים… הוא אכן גאון בלימוד, אבל בחיים הוא לא קולט שום דבר".
ר' אברהם ידע בדיוק מיהו ה'תמים' הזה, ונתן לסטייפלער בעצמו לענות ע״ז. כתב לו הסטייפלער: "'תמים בתמים נגעו' (מל' הגמ 'דמים בדמים נגעו). אני תמים?! – וכי יש עוד משהו חוץ מזה?! הוא התמים, בכך שהוא חולם שיש עוד משהו מלבד התורה. מה צריך יותר מאהבת תורה, ירא״ש, ומידות טובות?"…
מהו סוד ההצלחה של ישיבת מיר, הרי היא ישיבה שלא מפסיקים להתווסף בה תלמידים למאות ואלפים… דיברתי ע״ז פעם עם הגאון ר' אשר אריאלי שליט״א, מראשי הישיבה, ושאלתי אותו: הרי כולם היו מוצלחים וכולם הביאו את בחירי עולם הישיבות, ובכל זאת מיר הצליחה. מה שרבים לא הצליחו.
אמר לי ר' אשר: יש בזה הרבה דעות, אבל יש סיפור שלדעתי זה הסיבה האמיתית להכל. במחזורים הראשונים במיר היו מצוינים גדולים מאוד, אך כמו תמיד יש גם שוליים, תמיד יש את האחד הלא יוצלח. הבעיה שהוא היה אחד מוכר, כך שכשהיו בחורים נשאלים היכן הם לומדים והיו מספרים שבמיר, כולם ידעו: "אה, איפה שפלוני אלמוני"… ולכל ה'חשובים' זה פשוט הוריד את כל הרוח מהמפרשים… כמה שניסו לדבר על זה עם רה״י ר' אליעזר יהודה פינקל זצ״ל שזה בושה לישיבה, שום דבר לא עזר.
עד שהחליטו שעושים לזה סוף. עלו החברה הטובים לר' אליעזר יהודה והודיעו חד משמעית: 'או אנחנו או הוא!' שהראש ישיבה יחליט, אנחנו לא נשארים יחד איתו.
חשב ר' אליעזר יהודה וענה להם: אני שומע. ההחלטה ברורה: 'גיט גזונט איד' – לכו לחיים טובים ולשלום, אני נשאר איתו.
הם כמובן היו המומים. הרי איתו לבד אין ישיבה'…
הסביר להם ר' אליעזר יהודה: לא שקל לי לוותר עליכם, פשוט לי שבלעדיכם אני הולך כמעט לסגור את הישיבה. אבל תראו, אתם, אם לא תלמדו אצלי תלכו ללמוד במקום אחר, ובמקום שיאמרו שלר' אליעזר יהודה יש ישיבה טובה יאמרו זאת על אחרים… בשביל הקב״ה אין הבדל אם אני יהיה ראש הישיבה או מישהו אחר, העיקר שילמדו תורה. אבל הבחור הזה, אתם מבינים לבד מה יהיה אם הוא לא יהיה בישיבה, אף אחד לא ירצה לקבל אותו והוא פשוט יצא לרחוב. להקב״ה טוב שהוא יהיה פה. אני נשאר איתו… כמובן שכולם נשארו בישיבה.
אמר ר' אשר: הוא לא חשב על עצמו, הוא חשב על התורה, הוא היה מוכן להפסיד הכל ולהישאר לבד בשביל התורה – והתוצאה נראית לעיני כל. וזה מה שהזכרנו למעלה שמרן רה״י זיע״א היה מעורר בערב יום הדין, שאחד 'שהרבים צריכים לו' זה אחד שלא דואג רק לעצמו, הוא מחפש את טובת הכלל. ישנם רבים שעושים 'חשבונות' – זה יותר טוב בשבילי… ובשבילי טוב יותר כך… אבל סוד ההצלחה לחשוב מה יהיה יותר כבוד שמים. איפה התורה יותר תתעצם ותתגדל. אחת שאלתי אותה אבקש. ויש כאן בחינה לכל אחד, האם באמת חושב רק על עצמו או על כבודה של תורה, איך יתגדל כבודה, גם עם נדמה לו שזה קצת על חשבונו.
מרן רה״י הגאון ר' גרשון אדלשטיין שליט״א אמר פעם: אם בחור דואג לתורה של עצמו זה דבר גדול מאוד, זה נכון, אבל מה שיצא מזה זה ת״ח אחד. אבל אם אתה בישיבה ועושה את מה שטוב לכלל, אתה מעמיד דור שלם של תלמידי חכמים.
(מתוך שיחתו של הגרח"י מישקובסקי שליט"א, גיליון 'ארחות חיים)