ברכי, הילדה השלישית שלנו, נולדה כשהיא סובלת מכמה בעיות רפואיות לגמרי לא פשוטות, וביניהן חור בלב ובעיות אורתופדיות. מהרגע שבו נולדה ברכי, נפסקה שגרת החיים העליזה והנהדרת שלנו, ואנחנו נאלצנו להכיר את הצד האחר של החיים. ריצות לרופאים ובתי חולים, ביקורים אצל אורתופדים וקרדיולוגים, ובעיקר, הרבה תפילות על הילדה היקרה שלנו, שתבריא.
בעלי הוא אברך כולל מתמיד ושקדן, הוא אוהב את תלמודו ונהנה ממנו, ואני מאושרת מאוד בזכות הזו, ומשתדלת לעזור לו ככל יכולתי. באותה תקופה הרגשתי שיש לי שליחות מיוחדת במינה, לאפשר לו להמשיך ללמוד על אף הכל. את כל הריצות והניירות סידרתי בעצמי בשמחה רבה, מתוך תחושת שליחות עמוקה. גם לרופאים הלכתי בעצמי. הרגשתי שכל זמן שהוא ממשיך ללמוד בכולל, אלו ייסורים של אהבה, ובוודאי תהיה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת.
אותו יום היה עמוס במיוחד בתכנוני ביקורים אצל רופאים: בבוקר היה לנו תור לרופא אורתופד בתל אביב, שעתיים נסיעה לכל צד, ואחר הצהריים תור אצל קרדיולוג בירושלים, שעה נסיעה. מיד בבוקר שלחתי את הבן הבכור בן השלוש וחצי לתלמוד התורה, את הבת בת השנתיים לגן הפרטי שבו היא נמצאת, ונסעתי עם ברכי התינוקת לבית החולים בתל אביב.
הדרך היתה קשה ומייגעת. היה חם בחוץ, ולא היה קל להיטלטל עם העגלה המסורבלת והתינוקת. מאוטובוס בינעירוני היה עלי לעבור לאוטובוס עירוני, ואחר כך לאוטובוס נוסף, כשבכל פעם כזו אני צריכה לקפל את העגלה, לקחת את התינוקת ולארגן את הדברים. כשהגעתי לבית החולים, בדיוק בזמן, התברר לי שבאותו יום היה פיגוע בתל אביב, הכל מבולבל והיסטרי, והאורתופד עסוק במקרים קשים מאוד ודחופים בהרבה מ'סתם' תור. הפקידה אמרה שהם מתנצלים, אבל אני אצטרך להמתין. יחד אתי היו עשרות אנשים שחיכו לאורתופד. התור שלי היה בעשר בבוקר, אבל נכנסתי לרופא רק בשתים עשרה וחצי.
סיימנו את הביקור ויצאתי לחום המהביל בתל אביב, לנסיעה בכמה אוטובוסים, אבל גם כשכבר ישבנו לבטח באוטובוס הבינעירוני שהפליג לעירנו, ידעתי שהחלק הקשה של היום עוד לפני. אחרי הצהריים, בשעה חמש ורבע, היו לי שני תורים לקרדיולוג: התור הראשון היה לבת הגדולה, חוי, בשל מום שאולי קיים והיה צורך לעקוב אחריו, והתור השני לתינוקת בגלל החור בלב שהלך והתרחב. עד עכשיו הרופא רק עקב אחר מצב הלב, אבל החור הלך וגדל, והיום יחליט הרופא אם הילדה הקטנה שלנו זקוקה לניתוח לב פתוח, ואם כן מתי יתקיים הניתוח הזה.
כשהייתי באוטובוס בחזור מתל אביב, התקשר אליי בעלי מהכולל. הוא שמע ממני את כל תלאות הבוקר הקשה שעברתי, ואמר לי: "אני חושב שאחרי הצהריים את תישארי בבית, ואני אסע עם הבנות לרופא".
מה פתאום? שאלתי בלחש. נכון שאני עייפה, נכון שהנסיעה היתה קשה, אבל הלימוד של בעלי – קודש הוא, וכבר מזמן החלטתי שזה דבר שבשום מחיר ואופן לא נוגעים בו. אני נוסעת, אני לא רוצה שתיעדר מהכולל 'סדר' של אחר-צהריים שלם.
"אבל עברת בוקר קשה מאוד", בעלי ריחם עלי. הוא התחנן ממש שארשה לו להחליף אותי. "ואם תתמוטטי חס וחלילה, איאלץ לסגור את הגמרא לא רק לאחר צהריים אחד אלא להרבה ימים". בעלי אמר לי שבמקרה כזה נראה לו שאין חשש של ביטול תורה, ולדעתו אני אוכל לנוח אחר הצהריים והוא ילך עם הילדות. יש גבול לכוחות שאני יכולה להוציא בנסיעות לכל חלקי הארץ.
חשבתי מעט, ואז אמרתי לו: נכון מאוד שזה מעבר למה שנדרש ממני, אבל אני רוצה ומבקשת לעשות גם את המאמץ הזה, דווקא את המאמץ הזה. אני מקווה שזה יעמוד לנו לזכות הילדות, ונתבשר אצל הקרדיולוג רק בבשורות טובות.
מול המשפטים האלו – לא היה לבעלי מה להגיד. היתה דממה לרגע, ולאחר מכן הוא אמר לי שמסירות הנפש שלי למען התורה שלו היא דבר גדול מאוד, וגם הוא מצידו יעשה כל מאמץ כדי ללמוד בהתמדה ולא לבטל אפילו זמן מועט בדיבור או בשיחה בטלה. מאוחר יותר סיפר לי שבאמת אותו אחר צהריים היה מיוחד מאוד, והוא ראה ברכה מיוחדת ועזרה שמיימית בלימוד.
בשעה שלוש הגעתי הביתה. ארגנתי את הילדים, כולל הילד בן השלוש וחצי שהצטרף אלינו לטיול המאולתר כי לא היה לי היכן להשאיר אותו, ובערך בארבע יצאנו כולנו למסע ארוך לירושלים, כששני הגדולים שמחים מאוד מהטיול, ואני רק משתדלת להחזיק את העיניים שלי פקוחות, ומתפללת שה"טיול" הזה יעבור בשלום, ושתהיינה לנו בשורות טובות. במשך כל הדרך השתדלתי 'להיות' עם הילדים, למרות המתח העצום. האכלתי אותם, סיפרתי להם סיפורים והראיתי להם את הנוף.
בשעה היעודה הגענו לרופא, ואז התברר שיש מישהו אחד לפנינו. המתנה של רבע שעה-עשרים דקות אינה דבר נורא, בוודאי לא אחרי המתנה של שעתיים וחצי בבוקר, אבל מיד כשהגעתי הבנתי שקיימת כאן בעיה אחרת, לגמרי לא פשוטה. בחדר ההמתנה של הרופא דלק מכשיר, שלא רציתי בשום אופן שהילדים שלי יראו או ישמעו אותו, אבל לא ידעתי מה אני יכולה לעשות, אנחנו חייבים לחכות לתורנו. מצאתי את עצמי מתפללת "ריבונו של עולם, הילדים האלו הם גם הילדים שלך, תעשה שהם לא יסתכלו במכשיר".
בעוד המילים על שפתי נפתחה הדלת של הרופא. הוא פנה למי שישב לפני (ערבי!) ואמר לו: "מחכה כאן אשה עם ילדות קטנות, אני צריך שהילדות תהיינה רגועות בבדיקה, ואני חושש שהמתנה של עשרים דקות תהיה ארוכה מידי בשבילן. האם תסכים לוותר על התור שלך והם ייכנסו לפניך?"
עקבתי בנשימה עצורה אחר חילופי הדברים. זו לא היתה הפעם הראשונה שבה הגעתי לרופא המדובר, אבל זאת היתה בהחלט הפעם הראשונה שבה הוא פנה למישהו בבקשה מהסוג הזה. לא האמנתי שהאדם הזה יסכים, הרי מדובר בהמתנה של קרוב לשעה. אולם לשמחתי ולגודל הנס – הנהן הערבי בראשו. הוא ויתר לי, ואני בלי להמתין דקה, נכנסתי עם הילדים לחדרו של הרופא.
הדלת נסגרה מאחורינו, והלב שלי רעד. אצל הרופא הזה ביקרתי כבר יותר מכמה פעמים, ובכל פעם הוא היה מקניט ושואל: "למה הגעת לבד? למה בעלך לא מגיע במקומך? אז מה אם הוא לומד, הוא יכול להפסיק קצת ללמוד ולהגיע". דיבורים והקנטות מהסוג הזה היו תופעות לוואי של כל ביקור אצל הרופא. מדובר ברופא שאינו שומר תורה ומצוות, ולכן אף פעם לא טרחתי לענות לו. כשנכנסתי לחדרו בביקור הזה, התפללתי בכל לב שהפעם הוא לא יאמר מילה, שכן היום צריך להכריע האם יהיה צורך בניתוח לב פתוח לקטנה, וגם אצל הגדולה חושדים במשהו, כך שבאמת הייתי "לבד" (הלא הרופא אינו מבין שיהודי אף פעם אינו לבד).
הרופא התחיל לבדוק את חוי, בת השנתיים. הבדיקה הסתיימה במהירות יחסית. התברר שהכל בסדר, ברוך ה' והחשד היה חשד שווא. ואז הגיע התור של ברכי. הרופא התחיל לבדוק. אחר כך התרצנו הפנים שלו, והבדיקה הפכה להיות מרוכזת ומעמיקה יותר. הוא בדק שוב ושוב, ראיתי איך הוא מסתכל על הילדה שלי ברצינות, והלב שלי החסיר פעימה. הבנתי שמשהו כאן מאוד לא כשורה. שום קול לא יצא לי מהפה, אבל התפללתי מעומק הלב: ד' תעשה שהילדה שלי תהיה בריאה, שהיא תחיה, שהכל יהיה בסדר.
הדממה שהיתה בחדר העמיקה. שני הגדולים ישבו גם הם בשקט, כאילו הרגישו את המתח הנורא שלי. הרגשתי שבעוד רגע המתח גורם לי להתפוצץ. רציתי שהרופא יגיד כבר משהו, כל דבר, אפילו הגרוע מכל יהיה קל יותר מהשתיקה המאיימת הזו, אבל הוא ביקש סליחה ועזב רגע את החדר. כעבור דקה הוא חזר ובידו צילומים ובדיקות קודמות. הוא הסתכל בהם, ושוב בדק את הילדה, ואני כבר לא יכולתי להכיל את המתח, מה עומד הרופא להגיד לי?
כמה דקות נוספות של מתח. שמעתי קול מתקתק, ולא ידעתי אם זה השעון או הלב שלי. בסופו של דבר הביט בי הרופא ואמר: "תגידי את האמת, מה עשית עם הילדה?"
כלום, אמרתי לו, לא עשיתי כלום.
"אני לא מאמין", אמר הרופא וחזר לשבת על כיסאו. "החור של הילדה שלך…" שניה אחת של מתח שקורע את האוויר, "הוא נסתם, פשוט איננו". הרופא שתק לרגע, הביט בריכוז במחשב שלפניו, "אני לא יודע איך קורה דבר כזה, חור כזה לא נסתם לבד, זה לא ייאמן".
שמעתי את הדברים של הרופא, ובשלב הזה הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להכיל את גודל הנס. האושר וההתרגשות, העייפות והמתח, ההודיה והתפילה, כל אלו התערבו לפקעת אחת אדירה, ואני התפרצתי פתאום בבכי חסר שליטה.
"למה את בוכה עכשיו?" שאל אותי הרופא, "היית צריכה לבכות קודם, כשהילדה שלך היתה חולה".
מחיתי את הדמעות, וסיפרתי לרופא בקצרה כל מה שעברתי היום. סיפרתי על בעלי שהציע ללכת במקומי, ועל כך שלא רציתי לבטל אותו מלימוד התורה, והתפללתי שזכות התורה תגן עלינו, והנה הגיעה הישועה.
הרופא הקשיב לכל הסיפור, ואחר כך, אותו רופא שעד כה רק הקניט, אמר: "אם כך, תגידי לבעלך שימשיך ללמוד"…
הבת שלנו בריאה לחלוטין. אחרי הביקור הזה לא נזקקנו יותר לבקר אצל קרדיולוג. לפעמים, בימים של שגרה אפרורית, אני מסתכלת עליה, שומעת באוזניי קול של ניגון לימוד תורה, ויודעת שזכיתי לראות אך קמצוץ קטן של אור וחיוך של אבא, שהביט בי ממרום ולחש באוזניי "יש שכר לפעולתך".
(בך בטחנו – בראשית, הובא בגיליון 'קבלת שבת')