שלום לכם,
יש לי סיפור מיוחד עבורכם. השמעת בכורה…
אך לפני כן, אני רוצה לומר לכם תודה גדולה, על הכל. אני מחנך כבר 12 שנה ומאז ומעולם פתחתי את היום בכיתה ב'שטיקל מוסר', ולא תמיד זה קל, למצוא את המתוק, הקסום, זה שיבעיר בנער המתבגר רצונות טהורים ואף יגרום לו להאמין בעצמו. מול עצמו ולא פחות, מול היצר.
אבל אז גיליתי אתכם, 'הפותח', 'בכל יום', חם מהתנור, מבלי לאכזב. המייל גדוש במוסר, ואני? רק צריך לבחור על מה לדבר, גאווה או אמונה, אמת או קדושה. תמיד יש מה לומר לתלמידים.
ועכשיו לסיפור, וקודם כל הקדמה: הריני מקיים מצוות שיחו בכל נפלאותיו!!!
הסיפור שלי קרה שנה שעברה טרם שידענו קורונה מהי. החום עלה, חולשה התפזרה בכל הגוף ונאלצתי להעדר מהחיידר.
כשזה לא חלף ניגשתי לרופא לבדיקת גרון שגרתית.
פתחתי את הפה והרופא זעק: "מה זאת השומא הזאת בתוך הפה???"
גיחכתי, אמרתי לו שאכלתי עוגיה מקודם.
הוא אמר לי: "גש למראה! מייד!!!"
אני פותח את פי וזיעה קרה מכסה אותי. פחד השם. אני מנסה לגרד את זה. אבל לא. זו שומא.
הדוקטור שלא הוסיף לאוירה נתן לי הפניה לבדיקת ביופסיה דחופה.
חזרתי לבית שבר כלי. אשתי נבהלה, ולשאלתה, רק פתחתי את הפה. היא נחרדה כמוני.
היא ניסתה לנחם אותי אך לא רציתי לשמוע איש. נכנסתי לחדר וצעקתי: אבאאאא! אין יסורים בלא עוון!!!! תודה להשם!!! אני לא מהרהר אחריך!!! רק תגיד לי מה לתקן!! מה טעיתי!! מה עשיתי!!!
את כל זה אני עושה מול מראה עם פה פתוח מבלי להזיז עין מהמחשבה 'מהיכן זה הגיע???'
ואז תוך התייפחות אמרתי: רגע! נראה לי שאני יודע!!
ובשביל להסביר – נקדים:
בני הבכור יום אחד בהיר החל לגמגם. אחרי כל מיני אנשי מקצוע שלא הועילו לצערי, קיבלתי על עצמי לומר הלכה יומית בחפץ חיים מידי יום – בכיתה. 'פה תחת פה'.
ואכן, תקופת קצרה אחרי זה, חלף הגמגום כלעומת שבא. חסד השם.
וכך שנתיים מבלי לפספס מסרתי מדי יום הלכה בח"ח.
ואז, אחרי שנתיים רצוף, קיבלתי כיתה חלשה מאד. הרגשתי שאצלם חבל על כל שניה. עוד שורה גמרא ועוד תוספות יותר חשובים משמירת הלשון. היה להם בור לימודי אדיר. כוונותיי היו טהורות.
ואז… התובנה הלמה בי כפטיש – האם ה' פשוט רוצה שאחזור ללמד ח"ח?
צרחתי מול המראה: ה'… אבא… אם אתה רוצה שאחזור ללמד בכיתה שמירת הלשון וזהו כל רצונך, הראני נא את כבודך… הבנתי את הרמז. אסור לי היה לחשוב שהח"ח פחות חשוב מתוספות. אבא, אני סוגר את הפה, ופותח אותו עוד חצי דקה. אם זה מה שרצית תעלים את זה מהפה שלי.
רבותי!!! אני סוגר, מיבב בבכי. ממלמל מזמור לתודה, ואז… אני פותח את הפה מול המראה… אין שומא! נעלמה! באותו רגע!!! אני ממש ראיתי כיצד היא מתבהרת ומתבהרת עד ש… פוף! זה נעלם!
אינני יודע איזה מסר לקחת מכאן. אולי שהסכמים עם הח"ח לא מפרים. או שאין יסורין בלא עוון. או שהקב"ה רחמן ועם כל מכה שלו רצונו איננו להכאיב אלא לרמוז.
את זה אני משאיר לכם. ואם יש ביניכם ולו אחד שבזכותי התחזק בשמירת הלשון או בלימוד יומי בח"ח והיה זה שכרי, לי ולזרעי עד עולם.
ובחזרה אליכם צוות הפותח…
בשקט בשקט, בסוד… היום, לא רק על המוסר היומי שאני מוסר לתלמידיי אינני עמל יותר מדי, גם על ההלכה היומית בח"ח אינני טורח… הרי בשביל מה אני מנוי ל'הפותח בכל יום'?…
אבא הבנתי את הרמז…
דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (ל"ד י"ג) בפירוש: "מי האיש החפץ חיים…נצור לשונך מרע, ושפתיך.."