"שלושה רבנים היו לי שגדלתי על ברכיהם" אמר לנו מרן הגר"ש זצ"ל, לאחר שהסתיימה השיחה, "הרב שך, הסטייפלר וחכם עזרא עטיה. אהבתי אותם אהבת נפש והם אהבו אותי מאוד"

יעקב א. לוסטיגמן

זכינו בהזדמנות פז לחלות את פני הקודש, ולהתקבל בחדר הלימוד של מרן הגאון רבי שמעון בעדני זצ"ל, חבר מועצת חכמי התורה, ומקים עולה של תורה בקרב בני עדות המזרח בכל רחבי הארץ והעולם, זה עשרות בשנים.

רבינו הגר"ש זצ"ל האיר לנו פנים כדרכו בקודש לכל אדם באשר הוא, וכאשר שמע שהגענו לכבודה של תורה, מטעם עלון 'לקראת שבת' מבית 'דרשו', פינה לנו מזמנו היקר והקדיש לנו למעלה ממחצית השעה לשיחה שיש בה יסודות עמוקים לעניין לימוד התורה בפרט, ולכל עניינים שבקדושה באופן כללי.

במהלך השיחה חשף הרב טפח וטפחיים משנות נעוריו ומעבודת הקודש שלו בבגרותו כמקים עולה של תורה בקרב בני עדות המזרח בכל רחבי הארץ.

הרב נולד בחדרה להוריו ע"ה שעלו לארץ מתימן. הוא מספר כי בחדרה היה מסתובב הגאון הצדיק רבי אלחנן פרלמוטר זצ"ל, שפתח את ישיבת נובהרדוק בעיר, בלי כסף ובלי תקציבים, והיה אוסף נערים מהרחוב, מדבר על לבם שיבואו ללמוד בישיבה, וכך העמיד תלמידים הרבה.

"זה היה הרב שהציל אותי", כך הגדיר הגר"ש בעדני זצ"ל, את הגר"א פרלמוטר זצ"ל, "הוא שלח אותי לישיבת נובהרדוק בירושלים ושם גדלתי. שם כיהן מרן הגרא"מ שך כראש הישיבה, ואני גדלתי על ברכיו.

"שלושה רבנים היו לי שגדלתי על ברכיהם" אמר לנו מרן הגר"ש זצ"ל, לאחר שהסתיימה השיחה, "הרב שך, הסטייפלר וחכם עזרא עטיה. אהבתי אותם אהבת נפש והם אהבו אותי מאוד".

"בישיבה בירושלים" מתאר הגר"ש זצ"ל במהלך השיחה, "הרב שך ממש לימד אותנו יום ולילה. הוא לא היה אומר רק שיעור והולך, אלא היה יושב אתנו מהבוקר ועד הערב. לפני הצהרים היינו לומדים גמרא, כמו בכתה, ואחר הצהרים היינו לומדים 'קצות'…".
מאוחר יותר, כשמרן הגרא"מ שך זצ"ל עזב את ישיבת נובהרדוק בירושלים כשנקרא לכהן פאר כראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, עזב גם מרן הגר"ש בעדני זצ"ל את הישיבה, ועבר ללמוד בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה.

"היה לנו שם רב גדול, ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, הוא היה אדם עצום, אבל הוא לא היה מוכר ולא ידעו את זה שהוא כזה גדול בתורה. נהניתי מאוד ללמוד אצלו, אהבתי אותו אהבת נפש, וגם הוא מאוד נהנה ומאוד מצא חן בעיניו סגנון הלימוד שלי, כי באתי מישיבה שבה למדו בשיטה הליטאית, עם קושיות, תירוצים, פלפולים, והוא מאוד אהב את זה.

לרב עטיה היה שם חדר שבו היה יושב ולומד ושם היה מקבל את התלמידים שבאו להקשות קושיות ולשאול שאלות. אני זוכר פעם שלא שאלתי שאלות אחרי השיעור, והוא, הרב עטיה זצ"ל, דחק בי, "איפה הקושיות שלך? למה אתה לא שואל?". ככה גדלנו וגדלנו ב"ה.

"הישיבה היתה אז בלי פנימייה, ולכן קיבלו בה בעיקרון רק בחורים שהתגוררו בירושלים", אומר מרן הגר"ש זצ"ל. "כשנכבשה העיר העתיקה על ידי האויב הערבי, והלגיון הירדני גירש את כל היהודים, גורשה גם ישיבת 'פורת יוסף', ולקח חלק מהיהודים בשבי.
מאת ה' היתה זאת, שבאותה העת כבש הצבא הישראלי את שכונת קטמון, שהיתה שכונה ערבית יוקרתית מאוד, וכך היה מקום מסודר עבור כל מי שגורש מהעיר העתיקה, שקיבל בתמורה נכסים למגורים בקטמון, והיה מקום לשכן את כל המגורשים. כל אחד הגיע, תפס דירה, תפס מיטות וריהוט, היה 'חד גדיא'…

וכך, אנחנו, ישיבת 'פורת יוסף', קיבלנו שם שני בניינים בתמורה לרכוש של הישיבה שהיה בעיר העתיקה ושנתפס על ידי הלגיון הירדני.

בהמשך דיברתי עם המנכ"ל של המקום, ואמרתי לו, אם יש לנו שני בניינים, למה שלא נעשה אחד מהם פנימייה? כך יוכלו לבוא צעירים שגרים במקומות אחרים ורוצים ללמוד ב'פורת יוסף'.

עם מרן חכם שלום כהן זצ"ל

"וכך הוקמה ישיבה חדשה שנקראה 'סניף פורת יוסף', אני הייתי ראש הישיבה שם לקחתי איתי את חכם שלום כהן זצ"ל, הוא היה איתי שם יחד, וברוך ה' יצאו הרבה פירות. שניים מהתלמידים שלנו הגיעו עד בית הדין הגדול ברוך ה'.

אחרי כמה זמן לחצו אותי גורמים שונים, ואמרו לי שאני צריך לבוא לבני ברק. למה בני ברק? כי בבני ברק לא היה אז כלום כלום, ממש אפס.

היו ישיבות בבני ברק, אבל לא היו ישיבות לציבור הספרדי, ובישיבות האשכנזיות לא קיבלו את כולם. היו ישיבות שקיבלו יותר, כמו ישיבת וואלוז'ין, אבל לא היתה ישיבה ספרדית אחת בכל בני ברק. אמרתי לחכם שלום כהן זצ"ל, קח אתה את הישיבה בקטמון, את 'סניף פורת יוסף', כי אני רוצה ללכת לבני ברק לפתוח מוסד שיהיה יותר מישיבה. אבל חכם שלום אמר לי אני לא יודע להיות ראש ישיבה, אני לא יכול, לא יכול! הוא לא הסכים שאלך. אמרתי לו, אני אבוא יומיים בשבוע ואסייע לך.

זכורה לטוב אשתי הצדקת, שהסכימה ואפשרה לי לנסוע במשך שנים, כל שבוע הייתי נוסע לשם, ישן בלילה ונשאר עוד יום. והיא הצדקת היתה מסכימה בשמחה.

בכלל, היא היתה צדקת גדולה אשתי, היתה הולכת מבית לבית להשפיע על בנות ישראל להקפיד יותר בענייני קדושה וטהרה, היא עשתה הרבה מאוד, והיתה הולכת דרומה וצפונה, בכל האזור כולו, איפה שהיו ספרדים, שמה היא הלכה להשפיע, כי היא ידעה שתהיה לה השפעה גדולה יותר על ספרדים, והיתה הולכת ממש כל יום כדי לעשות את הפעילות.

הגר"ש בעדני מציין כי הרבנית למדה ב'שפיצר' בירושלים, אבל מאת ה' היתה זאת, על יד איפה שהיא גרה היתה קבוצה של בנות חרדיות, בשבת מה עושים בשבת? בתיה! ראתה אותם ורצה אחריהם, אמרה להם לפה אני רוצה להיכנס. למה? כי בשפיצר לא היו מקפידים כמו שם, הבנות היו הולכות בלי גרביים, והיא זה לא מצא חן בעיניה. אז היא הלכה ואמרה אני הולכת ללמוד איתן, עם הבנות האלו שהולכות רק עם גרביים. הלכה לשמה ועשתה פעילות בתוך החבורה הזאת.

בכל אופן אני הייתי עוזר לחכם שלום בניהול הישיבה, אחר כך הוא עבר עם הישיבה לעיר העתיקה, לאחר מלחמת השחרור, בנו מחדש את הבניין של הישיבה שם, בניין עצום ויפה, הבניין שקיים היום. חכם שלום כבר הסתדר אז לבד ולא היה זקוק לעזרתי, אבל בכל זאת הייתי בא לתת שיחות בישיבה. לאחר מכן היינו פותחים מתיבתות, הרבה מתיבתות, ללימוד תורה של צעירים. לאט לאט, פתחנו עוד ועוד, לאט לאט.

פנימייה עם בחור אחד
"כשהגעתי לכאן", אמר מרן הגר"ש על מקום מושבו הנוכחי בכולל 'תורה וחיים' ברח' רבי עקיבא בבני ברק, "דבר ראשון פתחתי כולל. זה היה בדירה כאן. היה כאן קמפוס כזה של חנויות, הבעלים שבנה את המקום נתן לנו שתי חנויות להקים בית מדרש. שיהיה מקום מרווח יותר. ומפה פיזרנו כוללים בכל רחבי הארץ.

אחרי זמן מה באו אלי שני זקנים מתל אביב שאמרו שהם רוצים לפתוח ישיבה בשכונת 'התקוה' בתל אביב. אמרתם להם "השתגעתם? לפתוח ישיבה בשכונת "התקוה'? מי פותח במקום בזה? זה מקום גרוע! מלוכלך! כל הצרות שבעולם יש שם. זאת היתה אז שכונה רעה, מאוד רעה. נורא ואיום מה שהלך שם, היו שם עבריינים.

לא רק שהם רצו לפתוח ישיבה, הם אפילו רצו שתהיה שם פנימייה, למה? כי הם הדפיסו קבלות של המוסד והיו כתוב שם שזה מוסד עם פנימייה. אמרתי להם תזרקו את הקבלות, תדפיסו חדש. אבל הם לא רצו, אמרו לי איך נזרוק? זה עלה לנו עשרה שקלים…
הכרתי בחור יתום מהוריו, עוד מישיבת פורת יוסף בירושלים הכרתי אותו, לפני הרבה שנים. לא היה לו בית, אמרתי להם שהוא ילך לישון שמה בשכונת התקוה, וכך הם יוכלו לקרוא למוסד שלהם, מוסד עם פנימיה. הוא מאוד שמח שהיה לו איפה לגור. אבל פתחנו שם ישיבה וכולל שגדל וגדל, כי הכולל שלנו כאן, היה הכולל (הספרדי) היחיד בכל הארץ, ולכן באו כל הזמן עוד אברכים ויכולנו לפתוח עוד ועוד כוללים. זה היה לפני ששים ושבעים שנה…

בכל רחבי הארץ
מאת ה', הגיע הגאון רבי אליהו בקשי דורון זצ"ל, ואמר לי שהציעו לו להיות רב בבת ים. אני אמרתי לו איך תהיה רב בבת ים? זה לא מקום של תורה. אבל הוא אמר לי שהוא מרגיש שהשליחות שלו זה לקרב בעלי בתים לשמים. לימים הוא נהיה הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי.

וכך הוא היה מתגורר בבני ברק ומכהן שם ברבנות, אבל ללמוד הוא היה בא אצלנו בבני ברק, הגיע לכאן והיה מלמד את האברכים. יום אחד הוא ניגש אלי וראיתי שהוא מדבר איתי וממש מתבייש. למה? כי הוא רוצה להציע שאני אעביר את הכולל שלי לשם, לבת ים.
תראה איזה מענין, הבעלי בתים שמה בכלל אינם שומרי תורה ומצוות, אבל זה מה שהקנאה עושה, הם אמרו לו "מה אתה רב שלנו ואתה הולך ללמד שמה? בבני ברק?".

הם רצו שהוא ילמד תורה לאברכים בבת ים, אבל בבת ים לא היו בכלל אברכים באותן שנים, אז שלחנו לשם קבוצה שלמה של אברכים, שלמדו עם הרב בקשי בבת ים. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שילמד עם האברכים ביסודיות, לא ככה 'חפ-לפ', שילמדו ברצינות. תלמיד חכם גדול הוא היה! אחר כך הוא נעשה ראשון לציון.

וכך כל פעם היינו פותחים עוד כולל בעוד מקום ובעוד מקום, היו מתמלאים ונפתחו מקומות לימוד חדשים, והיו עוד אברכים עד שהייתי מחפש לאיפה לשלוח אותם". פתחתי שם, בבת ים, כולל על שפת הים, היה שם יהודי חכם, מגדולי החלבים, איני זוכר את שמו, שרצה לפתוח שם כולל. יום אחד בא אלי אברך ואמר לי מה זה? ה' ישמור, בשפת הים יש שם בעיות קשות של צניעות.
אמרתי אם ככה צריך לסגור את הכולל הזה, אבל חששו שהחכם החלבי יצטער, כי שמה היה השכירות בזול. הוא אמר לי, מה אני אגיד לחכם הזה? הוא יבכה אם אני אסגור לו את הכולל. זה החיים שלו! אבל הוא היה צדיק גדול, הוא שמע שיש בעיות של צניעות שם במקום ואמר "קח אותם מהר מהר מהר" ככה הוא ויתר והסכים לסגור את הכולל והעברנו אז את הכולל לשכונת 'יד אליהו' בתל אביב, אצל הרב מאיה.

משם התקדמנו הלאה ופתחנו כולל בדימונה, בסוף הגליל, פתחנו כוללים. אני אומר איך ה' יתברך הוביל אותנו, אני משתגע מהמחשבה על זה, בכל מקום נפתחו עוד ועוד כוללי וישיבות. זה הכל הקדוש ברוך הוא הכין את זה. לא שאלנו שאלות על כסף, זה לא היה השאלה, הקדוש ברוך הוא תמיד זימן לנו מספיק כמה שהצטרכנו, בכל פעם זה הספיק.
אחר כך הקמנו ת"תים, לא היה אז תלמוד תורה (ספרדי) אחד בכל הארץ. והבוגרים הלכו לישיבות לפני זה הלכו לתיכונים. כך פתחנו עוד ועוד ברוך ה'.

• הרבה בחורים היו שמחים לשמוע, אם הרב יכול אולי לתת להם איזו עצה איך לזכות ולהגיע למתיקות בתורה, לשמוח בלימוד התורה ולהתענג על הלימוד.

באים ושואלים אותי את השאלה הזאת לא פעם, ואני תמיד אומר לשואל, אתה הרי מתפלל על זה כל יום! מה אתה בא לבקש ממני? אתה מבקש ישירות מהקדוש ברוך הוא כל יום בתפילה, רק תבקש מעומק הלב, תתפלל על זה בכוונה "והערב נא", ותזכה לזה!
"ואם זה לא הולך לך, אם התפילה לא עשתה פירות, אז תתפלל שוב ותבכה! תבכה! אם היית חולה מסוכן חלילה וחס, איך היית אומר 'רפאנו'? בבכי! גם פה, תבכה! תעבדו על זה, תדברו על זה, ותתעסקו בזה בתפילה ובבקשה ובתחינה ותזכו לזה.
"ועוד צריך לדעת, שכדי לזכות למתיקות התורה חייבים לחזור הרבה על הלימוד. לחזור הרבה, זה מביא אהבה ללימוד".

• ישנה תחושה שאולי פעם היה יותר קל העניין הזה, שבדור שלנו בגלל שיש כל כך הרבה גשמיות ומותרות, קשה יותר להרגיש מתיקות בלימוד, ההרגשה היא שפעם זה היה יותר קל, יש בזה משהו?

"אני לא יודע… הכל צריך עבודה, כל דבר צריך עבודה, לדבר לדבר להתפלל לבקש, לחזור, ככה מגיעים למתיקות התורה".

• הרב אומר שצריך להתפלל חזק, אבל הבחור הרי לא יודע עד כמה זה חסר לו, איך הוא יבכה אם לא הרגיש אף פעם מתיקות בלימוד?
"הוא בא ושואל אותי, בגלל שהוא מבין שחסר לו את זה".

• נכון, מרגיש שחסר כי אמרו לו שיש דבר כזה, אבל לא בכזאת רמה שהוא יכול לבכות ולהוריד דמעות על העניין הזה…
"אם לא יכול לבכות, לפחות יבקש. זאת גם דרגה, לבקש. אם אין טעם בלימוד, לא חבל? זה בוודאי חסר לך, אז תבקש תתמיד, תחזור".