יומא ד
האם משה רבנו אכל מאכלים מלבד המן – מהיכן ומדוע?
למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת
מקשים העולם, מדוע נקרא עינוי מאכילה ושתיה "עינוי נפש", וככתוב בפסוק 'ועיניתם את נפשותיכם' (ויקרא כג לב) הלא זהו עינוי של הגוף, ואילו הנפש אינה מתענה בזה.
קושיא מעין זו הקשו לגבי תלונת בני ישראל על המן: "ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו", וגם כאן לכאורה אינו מובן מדוע אמרו "נפשינו יבשה", והלא הם דברו על עניין האכילה שהגוף הוא זה שנהנה ממנו? ומתרצים בשם הרב מטשיבין זצ"ל, שהרי על המן בירכו רק ברכה אחת "המוציא לחם מן השמים" לפני אכילתו, וברכת המזון לאחריו, – אך ברכות בורא פרי העץ, אדמה ושהכל, בורא נפשות ואשר יצר לא יכלו לברך, ממילא גם הנפש היתה יבשה. הוא הדין לגבי יום כיפור. זהו היום היחידי בשנה שבו כמעט בלתי אפשרי לברך מאה ברכות, ולכן יש בו גם עינוי הנפש.
ובנותן טעם להביא כאן את מה ששאלתי פעם את הגר"ח קנייבסקי שליט"א על דברי הגמרא ביומא (ד:) שעוד לפני שדיבר ה' עם משה במעמד הר סיני, הוצרך משה להמתין בתוך הענן ששה ימים, כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מיעיו. ושאלתי להגר"ח שליט"א, מדוע הוצרך למרק אכילה ושתיה שבמעיו, הלא אכל רק מן, והמן נבלע באיברים? וענה הגר"ח, שמשה רבינו כנראה קנה אוכל מהגויים בסביבה, כמו שכתוב על בני ישראל שעשו כך. ועל זה שאלתי: אם למשה רבינו היתה אפשרות לאכול מן שהוא לחם רוחני שמלאכי השרת ניזונים ממנו, כיצד הלך לקנות מהגויים אוכל?! וענה הגר"ח שמשה רבינו רצה להרויח את הברכות שיברך על אותם מאכלים, שכן על ה"מן" היה מברך המוציא וברכת הזן. וכשקנה מהגויים הרויח ברכת 'מזונות' 'העץ' 'האדמה' 'בורא נפשות' ו'אשר יצר'.
(אגעדאנק – ומתוק האור)