יומא ב
מה יותר חשוב מללמוד את מסת יומא בליל יום כפור?
הגאון רבי אליהו דיסקין שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב הדעת', סיפר סיפור נפלא אותו היה נוהג לספר בהתפעלות עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל:
כידוע, מרן שר התורה הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד מטשיבין זצ"ל, התגורר בשנותיו האחרונות בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. שנה אחת בליל יום כיפור כשחזר מבית מדרשו בדרכו הביתה ברחוב אבן שפרוט, עבר סמוך לבית הכנסת המרכזי 'קהל חסידים' בשכונה. שם ישבו כמה ישישים אומללים פליטי חרב, שוררו מארשים וניגונים ותיקים שהיה נהוג לשיר בעיירות שם גדלו בחוץ לארץ, מתוך ערגה וכיסופים.
הרב מטשיבין, שהיה בעצמו פליט ושריד, ומרבית בני משפחתו ועירו נעקדו בשנות המלחמה על קידוש השם, הבין היטב לליבם, נכנס לבית הכנסת וישב איתם במשך שעה ארוכה. הנעים להם בשהותו בחברתם, סייע להם בשחזור ההיסטוריה והעלאת זכרונות מבית אבותם ומקהילות הקודש שנכחדו.
כעבור זמן מה עבר שם רבי שלמה זלמן אויערבאך, שעמד בקשרי תורה והלכה ענפים עם הגאון מטשיבין, וידע היטב כי הינו בכיר גאוני הזמן, ונרעש מהמראה שנגלה למול עיניו; הגאון מטשיבין, שר התורה, אשר כגובה הארזים גובהו, לא מצא מה לעשות בליל יום הקדוש כי עם לשבת במחיצת יהודים פשוטים ולשורר מארשים?!…
במוצאי יום כיפור כשהגיע רבי שלמה זלמן כמידי שנה לברך ולהתברך אצל הגאון מטשיבין בברכת השנים, שאלו: "ילמדנו רבינו! מה יש לטשיבינער רב לחפש בליל יום כיפור בחברת אנשים אלו, והלוא הזמן יקר אצלכם?! ועוד בלילה כה קדוש ומשמעותי?!".
השיבו הגאון מטשיבין תשובה מדהימה:
"אם כבר שאלתם אענה לכם. אתמול בלילה כשהייתי בדרכי הביתה היתה לי תוכנית מסודרת ללמוד את כל מסכת יומא, תשעים דפי גמרא עד הבוקר. אולם כשעברתי בדרכי סמוך לבית הכנסת שמעתי את קולם של היהודים הללו, ניצולי השואה, שבורי הלב ורצוצי הנפש, כיצד הם מתחממים יחד במארשים וניגונים עתיקים שהיו אצלם בפולין. חשבתי לעצמי; מה יגרום להקדוש ברוך הוא יותר נחת רוח שאסיים את כל מסכת יומא הלילה? או שמא שאשב יחד איתם ואשמח אותם? והסקתי כי ודאי הקדוש ברוך הוא ישמח יותר עם אשב איתם, וזה אכן מה שעשיתי. זה היה 'עבודת היום' שלי…".
היתה לו לרבי שלמה זלמן חלישות הדעת ממקרה זה, והפטיר ואמר בענוותנותו: "תמיד חשבתי לעצמי, הן גם אני מתמיד, גם אני משתדל לעשות מה שהקדוש ברוך הוא מבקש ממני, ובכל זאת, מדוע אני כה רחוק ממדרגותיו של הגאון מטשיבין? אבל כשנוכחתי במידותיו המופלאות, בהידורו המדוקדק בבן אדם לחברו, הבנתי מהיכן הוא שואב את הסייעתא דשמיא לגדול במעלות התורה ללא גבול…"
גדולי עולם אלו שזכו להשתלם במעלות עליונות של תורה, של עבודת השם, של קדושה וטהרה, עמלו לא לטעות ולחשוב "כי לגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם". אדרבה, הצרכים הגשמיים של זולתם נתפס אצלם כרוחניות שלהם. הם ראו בכך חלק בלתי נפרד מתכלית בריאת האדם.
(אוצרותיהם אמלא)