בפיוט ׳כמה מעלות טובות למקום עלינו׳ שבהגדה של פסח, ישנו נוסח "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו". וזה תמוה ביותר, כי הרי כל נס קריעת ים סוף היה בכדי להציל את ישראל, כאשר התקרבו המצרים אליהם וסגרו בעדם, ולא היה להם להיכן לברוח, עשה הקב״ה נס ובקע את הים ועי״ז ניצלו מהמצרים. אך אם היה רק בוקע את הים ולא מעביר אותנו בתוכו, על מה היה לנו להודות, הלוא לא היה בזה כל הצלה מיד המצרים, וזה פלא עצום.
להבין הענין, עלינו להשים פעמינו לשורש ענין קריעת ים סוף, כיצד ארע הדבר ומה היתה צורת הנס.
הנה בפשיטות נדמה כי הנס היה שנבקעו המים לשני חלקים, חציים הלכו לצד זה וחציים לצד זה, וישראל צעדו על היבשה שהתגלתה מתחת למים. אך אילו היה כן, נמצא שהיתה דרכם קשה ומפותלת, שהרי בעומק הים הולכת האדמה כלפי מטה, וכפי שניתן לראות בבירור בחוף הים, שככל שנכנסים פנימה אל תוך המים נעשים המים עמוקים יותר, ובתוך הים – האדמה נמוכה מאוד וממילא המים עמוקים מאוד, ויש מקומות בים שהעומק יכול להגיע עד לגובה של אחד עשר קילומטר. נמצא אם כן, שלאחר שהתגלתה האדמה היה להם לרדת לעומק של מאות מטרים מתחת לקו החוף, ואולי אף יותר מכך, ולעלות שוב ביציאתם מהים.
אכן מבואר בדברי הגר"א בביאורו לישעיה, סוף פרק ח, כי לא כן ארע הנס, לפי שהקב׳ה לא רצה להטריח את ישראל ללכת בדרך קשה זו, על כן מה עשה? הקפיא את כל המים שבגובה החוף, כך שלא יצטרכו ישראל לצעוד על האדמה שתחת המים, אלא על המים הקפואים, והלכו במישור ללא מעלות ומורדות. אלא שעדיין נצרך היה גם הנס של ׳קריעת ים סוף׳ – כלומר שיבקעו המים ויחצו לשנים, ולא היה מספיק רק להקפיא את המים שיוכלו לצעוד עליהם.
והטעם, כי הנה לנו נדמה שהים מכיל את כמות המים שיכולה קרקעיתו להכיל, וכמו שהכוס והקערה יכולים להחזיק מים בכמות כזו שמגיעים עד דפנותיהם, ואם תכניס בהם עוד מים – אלו ישפכו לחוץ, כן גם הים מכיל מים בכמות כזו עד שמגיעים לדפנות המכתש. אך המציאות היא לא כן. הים מכיל הרבה יותר מים מיכולת הקיבולת שלו [וניתן לראות זאת במציאות, כאשר הולכים על חוף הים ומביטים לעומקו, ניתן לראות כי המים גבוהים יותר מקו החוף]. על כן לא היה די רק להקפיא את המים שבגובה החוף, אלא עוד הוסיף ה׳ לעשות להם נס, שבקע את כל המים שמעל הגובה הזה לשנים, כך שהלכו ישראל על הקרח – בתוך הים.
ויתכן שלא כל המים קפאו עד לקרקע, אלא די אם יקפאו המים שבחלק העליון, וכבר יוכלו ישראל ללכת על זה. וכידוע כאשר מי הנהר קופאים, תמיד יהיה הקרח למעלה והמים למטה, משום שמשקלו של הקרח נמוך ממשקלם של הים [לפי שמים קפואים הם מורחבים יותר ממים רגילים, ולא ככל שאר הדברים שהרגילות היא שהחום מרחיב והקור מכווץ. וממילא משקלו הסגולי של הקרח, נמוך ממשקלם של המים, ותמיד כאשר תשים מים וקרח יחדיו, יצוף הקרח מעל המים].
ועל פי זה יתבארו דברי בעל ההגדה: אילו קרע לנו את הים, היינו שרק היה קורע את כל הים כולו, ואז היינו צריכים לרדת למטה אל קרקעית הים, מה שהופך את הדרך לקשה יותר – ולא העבירנו בתוכו בחרבה, גם אז ׳דיינו׳, כי גם בזה היה לנו הצלה מן המצרים. על אחת כמה וכמה, שגם קרע לנו את הים, וגם העבירנו בחרבה, כלומר שיישר את הדרך שלא יהיו בה מעלות ומורדות.
בלילה שקדם לקריעת ים סוף, הביא ה׳ רוח קדים עזה כל הלילה, וכך בבוקר קפאו המים בעמידה, ויצרו שלש עשרה חומות שביניהם י"ב שבילים, לכל שבט ושבט נעשה שביל בפני עצמו כמבואר באבות דר"נ פל"ג. ואפשר כי זה המכוון בפסוק "וברוח אפך נערמו מים", ולפי פשוטו נראה כי ׳נערמו׳ הוא מלשון ערימה, שהתאספו המים. אך התרגום פירש "חכימו מיא", מלשון ערמה. ומה היא החכמה של המים? נס זה שנחלקו לי"ב שבילים זו היא חכמתם. מהיכן ידעו כי עליהם להעמיד עצמם בצורה כזו? ומהיכן הבינו כי יש בישראל י"ב שבטים ולכל שבט ושבט מגיע שביל לעצמו? אלא ש׳חכימו מיא׳. ואלו הם דברי הכתוב: ׳וברוח אפך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים׳ – המים העליונים נעמדו בחכמה, והעמידו לישראל י"ב שבילים ללכת בהם, ׳קפאו תהומות בלב ים׳ – זה המים שלמטה מהם, שהם קפאו בשביל שיוכלו ישראל לצעוד עליהם.
והנה כאשר ראו המצרים שישראל נכנסים אל תוך הים, נכנסו אף הם אחריהם. ואז עשה הקב׳ה נס, שהביא רוח חמה שתפשיר את כל הקרח, וכך טבעו המצרים. והנה לא כל הקרח הפשיר בבת אחת, אלא רק הקרח שעמד כחומה לעשות לישראל שביל, הוא שהפשיר תחילה, וכדרכו של קרח שככל שהוא עבה יותר ומוצק יותר כן יארך לו זמן רב יותר להפשיר, על כן הקרח שעמד כלפי מעלה, וספג את הרוחות החמות מכל צדדיו, הוא הפשיר במהירות על ראשם של המצרים, אך הקרח שהיה תחתם, שהיה עבה יותר, הוא נותר קרח כשהיה. וכך המים שהפשירו הטיחו את כל המצרים על גבי הקרח שצעדו עליו, ומזה לבד ספגו המצרים מכות נוראות וייסורים קשים, שהרי הקרח הוא חומר קשה וחזק מאוד, כמו אבן חזקה, וכאשר הגיעו המים שמעליהם והשליכו אותם על גבי הקרח, היו נחבטים בחבטות עזות, וכל גופם השתבר מהחבטות הללו.
ומבואר בחז"ל, שכאשר יצאו ישראל מהים פחדו שמא יעלו המצרים אחריהם ויבואו להרגם, ואמרו ׳כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר׳ (פסחים קיח, ב). מה עשה הקב"ה – הראה להם את המצרים מתים על שפת הים, ועל זה נאמר ׳וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים׳. וכאשר ראו את המצרים שוכבים מתים, אמרו זה לזה: הנה המצרי שהיכה אותי, ראה כיצד הוא מוכה וחבול, וראו כולם כיצד הקב"ה התנקם במצרים כענין שנאמר ׳לי נקם ושילם׳. הרי שבאמת היו רואים על המצרים כיצד הם חבולים, וכל זה הוא מחמת המכות שקבלו מהקרחים הללו, שהיו ניתזים עליהם בעוצמה מרובה, באופן ששיבר את כל עצמותיהם.
והנה כתב האבן עזרא, שעוד כאשר היו ישראל בתוך הים, לפני שיצאו ממנו, כבר אז נכנסו אחריהם המצרים אל הים ונטבעו בו, כלומר שמצד אחד היה הים מחולק לגזרים ועברו בהם ישראל, ובחלקו האחר כבר הפך כל הקרח להיות מים. וזה נס גדול, שהרי המים הופשרו ע׳י שבאה עליהם רוח חמה, נמצא שנעשה נס שבמקום אחד תהיה רוח חמה להפשיר המים, ובמקום אחר תימשך הרוח הקרה לשמור על הקרח שלא יפשיר.
ולפי דבריו נמצא דקדוק נפלא בלשון הכתוב. תחילה נאמר "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ושם נאמר ׳חומה׳ מלא [עם וא״ו], ולאחר מכן מספרת התורה שנטבעו המצרים בתוך הים, ושוב נאמר "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", ושם נאמר ׳חמה׳ חסר, ודרשו על זה שהוא מלשון ׳חימה וכעס׳, לפי ששרו של ים היה מקטרג וטוען "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ומדוע לישראל נעשה נס שיעברו בשלום, ואילו את המצרים ה׳ מטביע בתוך הים. ענה לו הקב״ה: שוטה שבעולם, מה מקום יש לדמות בין ישראל למצרים, הם עובדים ע״ז במזיד מרצון, ואילו ישראל עבדו מתוך טירוף הדעת, שהיו שרויים בעבודת פרך, ועבודה קשה וזו גרמה להם לעבוד ע״ז.
ולפי דברי האבן עזרא נמצא הדברים מדוקדקים ביותר, שבתחילה כאשר רק ישראל היו בתוך הים ועברו בו, אז נאמר ׳והמים להם חומה׳, כי אז לא היה לו למקטרג לומר ׳הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז׳, ורק לאחר מכן כאשר נכנסו אף המצרים, ונעשה דבר פלא שבצידו אחד המשיך הים לעמוד ובצידו השני הטביע את המצרים – אז נאמר ׳והמים להם חמה׳, שנתעורר קטרוג על האפליה בין ישראל למצרים, בעוד ששניהם עובדי עבודה זרה.
(גיליון 'דעת ואמונה')