מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בזכרונותיו:
היה אחד מחשובי תלמידי ישיבת סלבודקה, הוא תכנן להתחתן ולאחר מכן לקבל רבנות חשובה בליטא, ובינתיים היה דורש בלילות שבת בקובנה בבית המדרש הגדול החדש.
בית המדרש החדש נבנה ע"י רבה של קובנה, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, והיו בו למעלה מאלף מקומות ישיבה. בלילות החורף הארוכים בליטא ובלילות שבת היו בתי הכנסת ובתי המדרש בקובנה מתמלאים באלפי אנשים שבאו לשמוע דרשות או שיעור בגמרא ובפרשת השבוע.
כאשר הייתי בן שמונה, היה בא בן דודי בן התשע – הקדוש ישראל כגן הי"ד – לקחת אותי לבית המדרש הגדול בלילות שבת… נזכרתי בדרשה שנשא באחד הלילות שבת שלפני פסח. הוא דיבר על ארבעת הבנים מההגדה, וכאשר הגיע לבן הרשע אמר. "עם הרשע אסור להתווכח מפני שהוא לא רוצה לשמוע תירוץ אלא רק לומר דברי כפירה. הפסוק לימד אותנו – הקהה את שיניו, לשון הכאה".
ואז הדרשן קמץ את ידו בצורת אגרוף והראה לכולם, באומרו. "במקום להתווכח איתו ולהגיד לו תשובה יש להכניס לו את האגרוף בשיניים ולשבור את שיניו כדי שלא יוכל יותר להשמיע דברי כפירה".
האנשים ששמעו את הדרשה נבהלו, אך הוא חזר על דבריו ואמר שהויכוח עם הרשע מביא לדברי כפירה וזוהמה ולכן צריך לשבור באגרוף את שיניו.
אנשים הסתכלו אחד על השני בפחד. צריך להבין שלפני המלחמה היתה ליטא שלווה ושקטה, ותושביה לא פתחו את פיהם בריב אחד על השני.
הדברים נכנסו לעומק לבי למרות שהייתי אז ילד בן שמונה, והמסר החד חלחל בי. בשום אופן אין להתווכח עם עוזבי הדת מפני שהם ינסו לשכנע אותך בדברי הכפירה שלהם.
(גיליון 'יאיר נזרו')