שקלים ח
מדוע רבה של וילנא הורה לסגור את חנותו כבר באמצע השבוע?
ואומר 'ומצא חן ושכל טוב'
המדרש רבה (שמות פ"נא ו) תמה, הרי על משה רבינו נאמר 'בכל בית נאמן הוא' (במדבר יב ז), אם כן מדוע נזקק לעשות חשבון ולדווח מה עשה בכסף ובזהב שנתרמו למשכן? ומספר המדרש שמשה רבנו שמע שליצני ישראל משוחחים מאחורי גבו. האחד אמר לחבירו 'הראית כמה שמן צווארו של בן עמרם?'. 'מדוע הנך מתפלא?' – ענה לו חבירו – 'הוא הרי שלט על הכסף של המשכן, איך לא יתעשר?!'. כששמע זאת משה, מיד עשה עמם חשבון.
הבה נעיין: המדרש מגדיר את המלעיזים על משה 'ליצני ישראל'. לעומתם, הקב"ה מכתיר אותו בתואר 'נאמן ביתי'. מדוע, אם כן, היה כל כך חשוב למשה לעשות חשבון, ולהימצא ישר אף בעיני אותם ליצנים, מדוע לא הסתפק בחותם האמת של הקב"ה, 'בכל ביתי נאמן הוא'?
את התשובה לכך נמצא במשנה (שקלים פ"ג מ"ב): "בשלוש קופות… תורמין את הלשכה. אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל וכו' שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר ל"ב): 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר (משלי ג) 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם'".
המשנה מחדשת לנו, שמלבד הצורך להיות נקי כלפי הקב"ה, צריך גם להיות נקי כלפי הבריות, כדי שלא יאמרו…, וכדי שלא יחשדו. ואין זו רק עצה טובה, אלא חיוב גמור. וזו הסיבה שהמשנה הביאה לכך שתי ראיות, משני פסוקים. כי מהפסוק הראשון "והייתם נקיים מה' ומישראל", היינו אומרים שזו רק עצה טובה, שנתן משה לבני גד ובני ראובן. אבל הפסוק השני הוא בלשון ציווי: "מצא חן… בעיני אלוקים ואדם".
***
'שנאת הבצע' היתה אבן חן מתנוססת בראשי גדולי וחכמי הדורות הקודמים. כפי שמסופר על הגאון רבי משה קרמר זצ"ל שקיבל עליו את משרת הרבנות בווילנא, בלא תשלום שכר עבור משרתו. בטענה כי אשתו חנוונית, ופרנסתה מספיקה להם לכלכלת ביתם.
אך בני העיר, מאוד אהבו וחיבבו את רבם הנערץ, ורצו בכל נפשם להיטיב עמו ולהעניק לו כסף מן הצד, מבלי שירגיש כי ידם עושה זאת. הם טיכסו עצה, וביקשו מכל בעלי הבתים העשירים בעיר, לערוך את קניותיהם אצל הרבנית, הם ישלמו לה במיטב כספם, העסק ישגשג ויפרח, ופרנסת הרב תורחב, מבלי שישים לב ויסרב לקחת מהם כסף.
לא ארכו הימים, והרב הרגיש ברחבת כלכלת הבית. לפתע ניכר היתרון, והרווחה החליפה את מקומה של החסכנות. הוא שאל את הרבנית לסיבת הדבר, ומה מקורה השופע של הפרנסה. הרבנית ספרה לו כי שפע של קונים החלו לפקוד את החנות, ומכל קצוות העיר, אף משכונותיה המבוססות באים לערוך את קניותיהם בחנותם.
הרב לא התמהמה, הוא נטל מיד עט ונייר, וערך עליו חשבון הוצאות כלכלת ביתו, בטרם התמנה למשרת הרבנות. הוא מסר את החשבון לרעייתו, וציווה עליה שכאשר יגיע פדיון החנות לסכום ההוצאות הנצרכות להם לשבוע זה, תסגור את החנות, אף אם זה יהיה במהלך יומו הראשון של השבוע, כי גם חנוונים אחרים צריכים להרוויח, ואינו חפץ בעוד כסף שאינם זקוקים לו. וכך עשתה…
(הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)