פסחים קטו
מדוע מרן הגראי"ל שטיינמן לא חש בטעם המר של חסה?
בלע מרור לא יצא
אמר הגראי"ל שטיינמן שמי שאין לו שיניים ללעוס, וגם החניכיים חלשים מכדי ללעוס את המאכל, יש לדון שאינו יכול לקיים מצות מרור, שהרי קיימא לן בלע מרור לא יצא משום שלא הרגיש טעם של מרור. והוסיף והעיר, שבפסחים (קט:) אמרו 'בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא'. ומנין לחלק כך, ואולי מפני שמצה אין לה טעם מיוחד אלא שאיננה חמץ, לכן מפרשים שגם בלע ולא הרגיש טעם של מצה, כיון שאין קפידת התורה על טעם מסוים, משא"כ מרור שהמצוה היא מחמת הטעם מרור, על כרחך שרצון התורה להרגיש את הטעם. אך עדיין קשה הלא אכילה זה הבליעה ולא הלעיסה, מה שצריך להרגיש טעם מרור, מ"מ גם בבליעה יש קצת טעם מרור.
והציעו את הדברים קמיה הגרי"ש אלישיב שאמר שאין הכי נמי, אם אכל מרור טחון ומפורר יצא ידי חובה, ומה שמבואר שבלע מרור לא יצא הכונה שבלע קלח מרור כמות שהוא, שבזה לא מרגיש כלום בבליעה, והורה הגרי"ש לזקן שאין לו שיניים ללעוס, שיכול לחתוך את המרור לחתיכות קטנות או לפורר אותו, ואז יוצא ידי חובה בלעיסה גם בחניכים חלשים.
עוד העיר הגראי"ל שטיינמן על אלו שאוכלים חריין למרור, ובגלל החריפות אוכלים אותו במהירות ובולעים מיד, יכולים להיכשל שיהיה זה בכלל בלע מרור לא יצא, אלא צריך להשהות קצת בפיו את המרור קודם אכילה.
מרור
מרן הגראי"ל הפסיק לאכול 'חזרת' [חריין] בליל הסדר, בהוראת הרופאים. אסרו, ואינו רוצה להכנס לחשש סכנה. הביאו לו חסה ועולשין, ולא מצא בהם מרירות. העידו בפניו שהם מרים, וחוש הטעם הכזיבם, ואמר שהבין את הסיבה, כי אנשים רגילים לאכול דברים מתוקים, לפיכך דבר תפל נדמה להם כמר. אבל הוא, שאינו אוכל דברים מתוקים, אפילו המצה נדמית לו כמתוקה, ובחסה אינו חש שום מרירות. והסתפק האם משום שלרוב האנשים נדמית כמרה, נחשבת גם אצלו למרור, או שהואיל ואינו חש בטעמה המר הרי זה בגדר 'בלע מרור, לא יצא', כי אינו מרגיש הטעם. לפיכך מברך בנו על חזרת, ומוציאו בברכה. לבסוף השיגו לו עלי חזרת [חריין] וברך עליהם, ואמר שלראשונה בחייו הרגיש את מרירות החזרת. שתמיד מרגישים רק חריפותה, והיא מבטלת את המרירות, ובעלים מרגישים את המרירות.
(צדיק כתמר יפרח עמ' שכז. כאיל תערוג)
ישנה שאלה מדוע אוכלין בליל הסדר את המצה קודם למרור, והלא מרור הוא זכר ל'וימררו את חייהם', ומצה היא זכר לגאולה, ואם כן היינו צריכין להקדים ולאכול המרור קודם המצה. ומובא בבני יששכר (מאמרי ניסן ריש מאמר ט), וכן אומרים בשם הג"ר ישראל סאלאנטער זצ"ל, שאין אנו אוכלין את המרור בכדי "לזכור" את המרירות, אלא בכדי "להודות" על המרירות. דהיינו, כי אחרי שיצאנו ממצרים זכינו להבין שגם המרירות שעברה עלינו במצרים היתה לטובה, שזה היה בכדי לזככנו שנהיה ראויים לקבל את התורה, ולכן אוכלים מקודם את המצה, כי רק אחרי הגאולה הרמוזה במצה אפשר להשיג ולהתבונן שגם הגלות עצמה היתה לטובה.