ישראל וייס
ביום ראשון השבוע התקשר אלי אחד מעמיתי למקצוע הכתיבה: "אתה כותב ב'דרשו', נכון? יש לי בשבילך סיפור עם רעיון יפה שהייתי רוצה שתעלה על הכתב. אבל אל תזכיר את השם שלי. בסדר?…".
השבתי לו שהיות והוא עצמו עוסק בכתיבה הוא יודע שאנחנו לא אנשים שמתחייבים לפרסם סיפור לפני ששמענו אותו… ולכן עליו לספר לי את הסיפור ואת המסר העולה ממנו…
כריתי אוזני כאפרכסת והוא סיפר את סיפורו:
"כמו שאתה יודע אני מתפרנס ממלאכת הכתיבה. הקב"ה בירך אותי באצבעות זריזות, ואני מקליד במהירות גדולה, לפעמים אפילו אלפיים מילים בשעה אחת.
"כמובן שאי אפשר לכתוב מהבוקר עד הלילה, וצריך גם לחשוב על מה שכותבים, לקחת נושא, להבין אותו היטב, לאחר מכן לכתוב ואז ללטש. אבל למהירות ההקלדה יש חשיבות רבה כמובן.
"ביום ראשון השבוע פגשתי יהודי שבעבר היינו חברים טובים, אבל משום מה קצת השתבשה דעתו בתקופה האחרונה והוא לא מה שהיה. למרות זאת אני משתדל כמובן להתייחס אליו בצורה מכובדת, לתת לו את הכבוד הראוי לו, וכמו כל שאר האנשים מסביב גם אני לא משדר לו שמשהו השתנה.
"והנה, ביום ראשון, פגשתי אותו, והוא לחץ את ידי בהתלהבות, תפס לי שתי אצבעות והתחיל לסובב ולסובב בהתלהבות גדולה, מרגיש כמו חברה'מן גדול, שהוא מצליח ככה להחזיק את האצבעות שלי ולא נותן לי להשתחרר מאחיזתו הכואבת.
"הרגשתי שעוד רגע נשברות לי האצבעות, והלחץ שלי היה אדיר. לא פחדתי מהכאב, לא מהבושות, לא משום דבר, רק פחדתי לאבד את הפרנסה שלי.
"ידעתי שאם האצבעות שלי נשברות, אני הופך באותו רגע למובטל. ייקח כמה שבועות עד שהשברים יתאחו, ואחר כך מי יודע כמה זמן עם פיזיותרפיה ותרגול, ספק אם אוכל להקליד במהירות סבירה אחרי כזה אירוע, על אחת כמה וכמה במהירות גבוהה כל כך כמו שהורגלתי להקליד.
"באותן שניות שבהן החזיק חסר הדעה באצבעות שלי, כל העולם כולו נשכח ממני. רק גורלן של האצבעות היה חשוב לי, וכשראיתי את המבע המזוגג נשקף מעיניו, הבנתי שהן באמת בסכנה גדולה מאוד…
"צרחות איומות בקעו מפי, כל האנשים ברחוב שמו לב, הבושות נוראיות, אבל לא הרגשתי כלום, רק את האצבעות.
"אני לא יודע איך קרה מה שקרה, אבל אחרי שניות אחדות מצאתי את עצמי שרוע על הקרקע. כדי להציל את האצבעות מסכנת היסדקות, פשוט הרמתי את כל גופי לאותו הכיוון שאליו הוא סובב אותן, וכך נפלתי על הרצפה כשהוא עדיין מחזיק באצבעות שלי, ומשחרר אותן אט אט, בעוד המבע המזוגג מתחיל להתפוגג מעל עיניו".
ביקשתי לוודא שאכן ניצלו אצבעותיו של החבר: "ברוך ה' הכל בסדר. האצבעות עוד כואבות, אבל אני יכול להקליד כרגיל בחסדי שמים, זה מה שהכי חשוב.
"אבל למה אני מספר לך את הסיפור הזה…"
נו, למה באמת?
"כי חשבתי על כך שכשאדם מרגיש שמשהו חשוב לו ברמה כזאת שהפרנסה שלו תלויה בזה, לא מעניין אותו שום דבר אחר. הוא ממוקד אך ורק בהצלת האצבעות שלו או כל דבר אחר. באותם רגעים לא הרגשתי כאב, לא חששתי מבושות, לא חשבתי על שום דבר בעולם, רק על שתי אצבעות קטנות.
"אם ככה הייתי מרגיש לגבי הנשמה שלי כשמגיע דיבור של לשון הרע חלילה, אם ככה הייתי מרגיש לגבי הרוחניות שלי, לגבי התפילה וה'דף היומי', וה'קביעת עיתים' וה'בין אדם לחבירו', אם כך הייתי מרגיש – אני מאמין שלא הייתי מתרץ שום תירוצים כדי להצדיק את מעשי. פשוט הייתי עושה הכל, אבל הכל, כדי להציל את הנשמה שלי מרדת שחת, לפחות באותה נחישות שבה עשיתי הכל כדי להציל את אותן שתי אצבעות".