פסחים קיא
מה כתב הט"ז בקמיע שעל ידו נפקדו עקרות ונרפאו חולים?
כתב לה קמיע
בעל עסק בשם ראובן, שלאחרונה אירעו כמה וכמה מקרי גניבה קשים בבית מסחרו. בכל פעם הצליחו הגנבים לגנוב סחורה יקרה וסכומי כסף, וגם לאחר שראובן התקין מצלמות ואזעקות, הגנבים המתוחכמים הצליחו לנטרל אותם ולבצע את זממם.
ראובן היה אובד עצות, ובאחד הימים, כשסיפר אודות מכת הגניבות לידידו שמעון, הלה הגיב: "תשמע, יש לי קמיע מיוחד, בדוק ומנוסה להצלחה, שמירה, הצלה מנזקים וגניבות…".
ראובן קטעו ושאל בנימה של זלזול: "אתה באמת מאמין בכאלו דברים?!…".
שמעון טען כי מדובר בקמיע של מומחה שידועה בסגולתה, "רכשתי אותה תמורת אלפיים דולר, ואני מוכן להשאילה לך לתקופה הקרובה, ובלבד שתניח אותה במקום מוצנע ושמור…".
"נו מה יש לי להפסיד", הפטיר ראובן, וקיבל לידו את הקמיע.
הקמיע הונח בבית העסק במקום סתר, אך עוד באותו הלילה, אירעה גניבה אצל ראובן, הגנבים רוקנו את כל החנות, ולא שכחו לקחת עמם גם את הקמיע נגד גניבות!!
ובכן, שמעון בא ותובע לקבל את דמי הקמיע באומרו: "שואל חייב אפילו באונסין (במקרה של אובדן החפץ השאול באונס), כל שכן בגניבה!".
כנגדו משיב ראובן: "קמיע שלא הצליח לשמור ואפילו לא לילה אחד, אינו קמיע!…"
הרה"ג רבי יצחק זילברשטיין שליט"א דן האם קמיע נחשב ל'גופו ממון'?
בפרשת השומרים אומרת התורה (שמות כ"ב, ו'): "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר", ולמדו מכאן חז"ל (בב"מ נ"ז:), שדיני שמירה (חיובי השומרים), נאמרו דווקא בדברים הדומים ל'כסף או כלים', שהם חפצים שגופן ממון, יצאו מכלל החיוב 'שְׁטָרוֹת' שאין גופן ממון, (שכן לשטר אין חשיבות מצד עצמו, ואינו עומד אלא לראיה שבו). ולכן, אדם ששכר או שאל שטר, או כל דבר אחר שאין לו ערך עצמי, אינו חייב באחריותו במקרה שהשטר ייגנב או יאבד (שו"ע חו"מ סי' ש"א ס"א).
וכתב הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, בהגהות 'חכמת שלמה' (חו"מ סי' ש"מ), שגם קמיעות וסגולות אינם נחשבים כ'גופן ממון', בדומה לשטרות, כיון שהם שומרים ומרפאים רק ב'כוח סגולי', אך בעצמותם אין שוויות ממונית.
אולם, הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל, בספרו 'מנחת פתים' (שירי המנחה סי' ש"מ) סובר, שחייב שואל הקמיע לשלם למשאיל את שווי הקמיע, שכן גם לקמיע יש שוויות ממונית והוא נמכר בשוק (ועולה הרבה כסף), ולכן דינו ככל חפץ אחר. והוסיף, שיתכן שהחכמת שלמה אמר את דבריו רק בקמע פרטי או קמיע שלא הוחזק כקמיע מומחה.
ומוכיח מהמאירי שהמזלזל בקמיע – לא יפיק ממנו תועלת שכתב המאירי (שבת נג.) על דברי הגמרא שאסור לאדם להוציא את בהמתו לרשות הרבים בשבת עם קמיע שהוא מומחה לאדם, שאף על פי שהקמיע מומחה לאדם, אינו מומחה לבהמה, שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא. מבואר לכאורה מדברי המאירי, שהקמיע מועיל לאדם רק כשמאמין בכוח פעולתו. וכן מדברי רבי יוסי ברבי חנינאבברכות (סב:) כל המבזה את הבגדים, סוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מלכים-א' א א) "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו". ומכח ראיות אלו וראיות נוספות [עיי"ש] פסק הגר"י זילברשטיין שיש לחייב את ראובן בתשלום דמי הקמיע.
(ופריו מתוק פרשת ואתחנן)
ידוע כי לפני כשמונים שנה היה בעיה״ק ירושלים קמיע שכתבו הט״ז בכבודו ובעצמו, סיפורי מופת רבים נקשרו באותו הקמיע, שעל ידו נפקדו עקרות ונרפאו חולים, עד שבא מאן דהו ורצה להעתיקו כצורתו ובמתכונתו (ולא ידע שבפתיחת הקמיע נפסד סגולתו). פתחו ומצא כתוב בו בזה״ל, אני דוד בן שמואל הלוי, עמלתי על התוספות בחולין דף צ״ו ע"א בזכות זה יעזור ה׳ שכל העקרות יוושעו וכל החולים יתרפאו.
(באר הפרשה)