עודו ילד רך-שנים, חזר רבינו מבית תלמודו ב'עץ חיים'. אותו יום למד לראשונה את המשנה הראשונה במסכת בבא קמא "ארבעה אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער". מלמד הדרדקי הסביר לחניכיו: השור, היינו שכאשר השור נוגח, על בעל השור לשלם את ההיזק.
בדרכו הביתה, חיפש כנראה הילד הצעיר את השור הנגחן. שוורים לא היו ב'שערי חסד'. אולם תרנגולים היו גם היו. ובעוד הוא חושב על השור שנגח, נפל מבטו אל התרנגולים שבאחת החצרות. מי שראה את הנער הצעיר מביט על התרנגולים, לא יכול היה להעלות על דעתו מה עובר במחשבתו ברגעים אלו.
אפס, מיד בשובו הביתה פנה לאביו הגרחי"ל זצ"ל בשאלה: "האם גם התרנגול דינו כשור להתחייב על נזקיו?". האב השיב לו, והוסיף: "מובטחני בך, שתהא מורה הוראה בישראל".
אותו ילד רך, שראה את התרנגולים ונזכר בקרני השור שנגח, הוא אותו עמוד הוראה, רבינו בעל ה'מנחת שלמה', אשר עיניו, לבו ומוחו היו תמיד עירניים למצוא בכל אחת מהוויות העולם את המבט ההלכתי. הוא גילה את הבעיה, ובד בבד גם את פתרונה.
הצדיקים מבית הקפה…
היכן שהתבונן, ראה רבינו את ההלכה. הוא עצמו סיפר, שבצעירותו כשהיה עובר בשער יפו בירושלים, ראה אנשים יושבים בבית קפה, כאשר לצד ספל הקפה החריף היה ליד כל אחד כוס מים. היה רבינו בטוח, שהם עושים כן כדי לצאת מספק ברכה אחרונה, משום שנחלקו האחרונים אם מברכין ברכה אחרונה בשתיית דבר חם בהפסקות, ולכן מניחים כוס מים קרים לידם, כדי שישתו אותם אחר כך בבת אחת. לא עלתה בדעתו של רבינו, סיבה אחרת לנוהגם זה.
האם היית בבניני התאומים?
כשאחד מקרובי משפחתו שב מאמריקה, שאלו רבינו אם ביקר ב'בניני התאומים' שבמנהטן (כאשר עדיין עמדו על תילם).
כאשר הלה השתאה על התעניינותו של רבינו, אמר לו: "הינך יודע שבבנין הזה שייך לפי כמה פוסקים, היכי תימצי, ששני תינוקות יוולדו באותה שעה בדיוק, ואולם זמן הברית של שניהם יהיה במועד שונה: כאשר אחד נולד במרום הבנין, שם יש עוד אור יום, והשני נולד למטה, שם חושך כבר כיסה ארץ.
היכן נולד החידוש של "יד סולדת"?
פעמים, הפתיע רבינו את סביבתו בתפיסתו המהירה לראות בכל ענין את הנפקא מינה ואת ההשלכה ההלכתית. אירע, שבדרך הברקה קפץ ממקומו והצביע בהתפעלות על נפקא מינה למעשה שהתעוררה תוך כדי שיחה על אחת מהויות העולם.
ומעשה שהיה כך היה: ישב לו רבינו בביתו של הגאון רבי זליג ראובן בענגיס זצ"ל גאב"ד ירושלים ושוחח עמו בדברי תורה. באמצע נכנס לבית, ד"ר וולך ז"ל, והפסיקם בשאלה מעניינת: היות ואני מגדל בחצרי "בכור" ועלה לו החום ונחוץ להקיז לו דם, בכדי לדעת באיזה דרך לרפאותו, האם מותר להקיז דם בכור לצורך רפואתו?
מששמע רבינו את השאלה, פנה לד"ר וולך בהתענינות: "מה זאת אומרת יש לו חום? מה היא דרגת החום?". ד"ר וולך השיבו במדוייק. רבינו, המוטרד כאן ממשהו צדדי, ממשיך בשאלה: "ואיך אמור להיות במצב רגיל, מהי דרגת ומדת החום שלו בדרך כלל?" שוב השיבו ד"ר וולך במדוייק.
קפץ רבינו מתוך התפעלות של שמחה ופנה להרב בענגיס: "הנה לפנינו דרך לחישוב שיעור יד סולדת בו", והמשיך לחשב את השיעור, וזאת על פי האמור בגמרא "בית השחיטה, צונן הוא".
כאן, בביתו של בעל ה'לפלגות ראובן', בעקבות שאלת הבכור של ד"ר וולך, קרם עור וגידים פסקו הידוע בענין שיעור יד סולדת בו. בין הפסקים המפורסמים ביותר של רבינו, אותו פסק שהועתק בעשרות ספרי הלכה ומפורסם בשמו בכל תפוצות ישראל, שעד 45 מעלות צלזיוס, אין לחוש שמא הוא "יד סולדת".
הטיעון שהכריע את הכף
נכדו יד ימינו ונאמן ביתו הרה"ג ר' אהרן גולדברג שליט"א סיפר, בתוך מסגרת שיחה עתירת גילויים אודות פעולותיו הכבירות למען קדשי ישראל, כיצד שיכנע רבינו את ראש עירית ירושלים לא להקים את האצטדיון בשועפט.
בשנת תשל"ט, כשעלה הרעיון לבנות איצטדיון גדול בשועפט, החלו ציבור יראי ה' להילחם במזימה הרעה בכל התוקף. למימון הפרוייקט לא הספיקו התקציבים של העייריה, וראש העיר מר טדי קולק היה נצרך גם לתקציבי מהממשלה. הציבור החרדי הפגין נגד מזימה קשה זו ואף נערכה הפגנה גדולה בכיכר השבת.
במהלך המאבק התבטא ראש העיר דאז מר טדי קולק שיש לו תחושה שהרבנים לא מבינים מספיק בענין, ובפרט שהמקום הרי מרוחק מהשכונות החרדית. טדי קולק ביקש להגיע לזקני כדי לרכך אותו במלחמה של הציבור החרדי נגד המזימה.
ואכן, זכורני שכאשר הוא הגיע לביתו (היה זה דבר נדיר בזמנו שראש עיר חילוני יגיע לרבנים), זקני אף הסתפק האם להביא לו כיבוד, כי יכול להיות שהוא לא יברך. טדי קולק הוא הגיע לפגישה ביחד עם השר עוזי ברעם, וכשהציגו את עוזי ברעם לפני רבינו, שאלו האם הוא נכד של ר' נח ברעם שהתגורר בשערי חסד. זקני סיפר לו שהוא הכיר את הסבא, שהיה יהודי יר"ש, והוסיף: וא"כ וודאי אתה יודע היטב איך שמברכים על כל דבר… וכך בצורה חכמה שכזאת הוא הזכיר לו שצריך לברך, ואכן טדי קולק בירך וכן עוזי ברעם.
בהמשך, החלו לדבר בענין מלחמת הצבור החרדי נגד המזימה. טדי קולק טען שהדבר אינו צריך להפריע היות ויש היום כל מיני אמצעי הגנה שהרעש לא יפריע, כמו קיר אקוסטי ועוד אמצעים שונים.
זקני בחכמתו ענה לו: "אתה בטח זוכר, כשהיינו בחנוכת הבית של ביה"ח 'שערי צדק', איך שהפגינו שם נגד הארובה שיצאה מהמטבח ומהמעבדות, מחמת העשן, שזה לא בריא לציבור, וזאת למרות שהגביהו את הארובה כמה פעמים והיו שם פילטרים כדי לסנן את הרעלים, בכל זאת, אתה מבין שהחומר היוצא משם הם רעלים לא טובים המתפזרים ויכולים להזיק לציבור, ולמרות שאנחנו לא יכולים לראות את זה, הרוח יכולה להעיף זאת ולגרום לחולי. כך גם תבין אותנו, שהחומרים היוצאים מהאיצטדיון, כמו משחקי הכדורגל, הם חומרים רעילים עבור הציבור שלנו, ולמרות שאתה לא יכול להבין ולראות בפועל את הרעלים הנכנסים אלינו הביתה".
כאשר טדי קולק יצא מהפגישה הוא התבטא שאין לו מה לענות על כך, וכי הבין שלא יוכל לשכנע יותר את הרבנים. וכך הפגישה סייעה מאוד לכך שראש העיר ירד מרעיון הקמת האיצטדיון.
סוף דבר, שלאחר מספר שנים נבנתה במקום שכונת 'רמת שלמה' ע"ש רבינו זי"ע המאוכלסת באלפי משפחות חרדיות.