הרב שלמה לוינשטיין שליט"א מספר בדרשותיו מעשה ששלח לו ידידו הרב בן ציון [בן לאה, לרפו"ש] סנה שליט"א.
הרב סנה הנ"ל עבר תאונת דרכים קשה מאוד, מצבו היה קריטי ממש, ובחסדי ה' הצליחו לייצב את מצבו. הוא הוטס לחו"ל לנסות לשקם את גופו, ועבר טיפולים רצופים, הוא הגיע למצב שבו חלק מגופו מתפקד יותר וחלק פחות או בכלל לא מתפקד, כך גם בשמיעתו – באוזן אחת הוא שמע אבל באוזן השניה הוא איבד את שמיעתו. בד בבד באותה אוזן שלא שמע העצב עדיין היה חי וגרם לו דלקות חמורות מאוד, עד שיום אחד אמר לו רופאו: תראה, אוזן זו ממילא אינה שומעת והעצב מייצר דלקות, דבר שגורם לך לצרוך כמויות גדולות של אנטיביוטיקה על לא דבר. חושבני שכדאי אחת ולתמיד להמית את העצב ולסיים עם הדלקות. הרב סנה נתן את הסכמתו, ומכאן הוזקק לעבור כמה סוגי בדיקות לפני הפעולה.
באותם ימים, כשכל מצבו היה לא פשוט כלל, העזיבה של ארץ מגורים והשתקעות ארוכה בנכר, בד בבד עם כל הטיפולים וההתמודדויות – יום אחד הוא מתעורר בנוסח התפילה בסיום 'הודו' בו אנו אומרים "הרחב פיך ואמלאהו" – מהו הרחב פיך? צריך לומר פתח פיך? והוא מגיע למסקנא: מתי אדם מרחיב פה? כשהוא 'מחייך'. לחיוך צריך להרחיב פה. כתוב כאן אפוא: כשאתה משבח את השי"ת, אתה צריך לומר זאת בחיוך. ובשביל לומר בחיוך, צריך להתבונן בכל הטוב והחסד שיש לנו מאתו יתברך ולא לחדור כל הזמן למה שאין לי ומה שנראה לי שלא טוב לי.
מאותו יום החלו הוא ורעייתו לראות כל הזמן את הטוב שיש להם. אמנם באוזן אחת אינו שומע, אבל איזה נס שבאוזן אחת הוא כן שומע; רגל אחת הוא סוחב, אבל ב"ה ברגל השניה הוא הולך מצויין!…
והנה הוא מגיע לבדיקת שמיעה מיוחדת לפני הריגת עצב האוזן שאינה שומעת, הוא יושב בחדר עם גלי קול והרופא מפעיל את המכשור הממוחשב בחדר השני. לאחר כמה דקות הרופא פורץ לחדר וצועק: "בן ציון, באוזן זו יש לך קרוב לשמונים אחוזי שמיעה! וכמעט הרגתי לך את האוזן!!" והרופא לא נרגע. "אינני מבין איך זה קורה, כבר בדקנו אותך עשרות פעמים, האוזן היית חרשת לחלוטין!" והרב סנה מרחיב את פיו… יש אוזן של לפני ה'הרחב פיך' ויש אוזן של אחרי ה'הרחב פיך'!!!…
ממשיך הרב סנה ומספר: בימים אלו שהוא משתקע בארה"ב, מנצל הוא את זמנו גם לחזק יהודים בדרשותיו. באחת מדרשותיו במונסי הוא סיפר את סיפורו ואחרי תקופה קיבל מכתב בו כותב לו יהודי: "יש לי תשעה ילדים, שבעה מהם חיתנתי ב"ה והקימו בתים יפים, אבל הגענו לשני הילדים האחרונים וממש פקק! בקושי מציעים להם שידוכים, וכשכבר מציעים – השידוכים לא מתאימים. והנה אני יושב בהרצאה שלך ושומע על ה'הרחב פיך' על השפע שיש לנו, ושכשמדגישים זאת גם זוכים לישועות.
"חזרתי לביתי, פניתי לרעייתי ואמרתי לה: תראי, אנחנו כל הזמן מתבשלים בתוך עצמנו עם שני הילדים התקועים שלנו, והפסקנו לראות כמה חסד נתן לנו הבורא בשבעת ילדינו הנשואים. ב"ה כולם שמחים, נולדו להם ילדים, חלקם כבר לומדים גמרא ומתעלים בלימוד, כמה נחת! בואי ונתחיל לדבר על היופי וההוד שיש בביתנו"… ואכן הם מתחילים לסגל לעצמם את הדיבור על ה'יש' ולא על ה'אין'…
"היום" – כותב לו היהודי – "לאחר חודשיים מאז החלנו לדבר חיובי על החיים, אני עומד לסגור שידוך לבני השני!!!"
הרב לוינשטיין, שקיבל את שני הסיפורים מהרב סנה, המשיך להעביר את הדברים גם הוא בדרשותיו ושיתף את קהל שומעיו בהארה הנפלאה הזאת.
לאחר מספר חודשים מקבל הרב לוינשטיין טלפון מיהודי שלא רצה להזדהות, והלה מספר לו כך:
"אני אבא לארבע עשרה ילדים בלעה"ר, כולם אהובים כולם ברורים, אבל הילד הסנדוויץ, מספר השבע שלי, החל להתדרדר לאט לאט. בתחילה פיאותיו התקצרו עד שירדו לגמרי, ומכאן הדרך כבר היתה קצרה, שלא תדע מצרות. ביתי הפך להיות שבר כלי אחד גדול, אין צריך להרחיב. חז"ל כבר אמרו: 'קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג' (ברכות ז ע"ב)
"והנה אני שומע את דבריך, והסיפורים הנלווים, זה היה בדרשה בערב פסח. חזרתי לביתי, פניתי לרעייתי ואמרתי לה: תראי איך נהפכנו לשבר כלי. בגלל ילד אחד אין לנו זמן לראות את שלשה-עשר הילדים הנפלאים שלנו, את הילדים שכבר הקימו בתים, את הנכדים החמודים שלנו. כמה אנו מאמללים את עצמנו וכמה אנו כפויי טובה כלפי הקב"ה שמיטיב עמנו, ואנו רק רואים את מצבנו העגום. הבה נסגל לעצמנו דבור חיובי! הבה נחליט שלקראת ליל הסדר נעשה שיעורי בית ונראה כל אחד את הטוב, ונדבר על כך בליל הסדר…
"באותו ליל סדר לפני הקידוש, פתחתי ואמרתי לילדיי, כשגם הילד ההוא ביניהם: תראו, ילדים יקרים. הלילה אנו באים לספר את שבחיו של הבורא מה שעשה עמנו במצרים, אבל רצוי לספר גם את שבחיו בחיי היום יום שלנו. תראו, הנה יש לנו דירה נפלאה ללא משכנתא… – וכך אני ממשיך וממשיך להוסיף עוד ועוד דברים, ורעייתי משיבה כנגדי עוד כמה פרטים, וכך במשך שעה ארוכה ישבנו ומנינו כמה חסד ה' עושה עמנו על כל צעד ושעל.
"עוברת תקופה קצרה מאוד, והבן הזה, שכבר הרבה זמן הולך בלי כיפה, מגיע פתאום הביתה עם כפה קטנה לראשו. לא שאלנו כלום כדי שלא לעורר כלום… עוברת עוד תקופה, והכיפה גדלה. כשמגיע חג השבועות, הבן מגיע גם הוא הביתה, ולאחר הסעודה הוא פונה ואומר לי: 'אני רוצה לבא אתך לבית הכנסת'!!!
"בשמחה! עניתי. הוא הלך אתי. הייתי בטוח שהוא יחזיק מעמד שעה בקושי, אך לא כן. הוא ישב ללמוד אתי, אמר תהלים, קצת תיקון… ועל אף המבטים שנשלחו אליו מכל עבר, נשאר כל הלילה ואף התפלל ברצינות שחרית… וכך הלך וחזר לעצמו יותר ויותר.
"יום אחד, כשכבר ראיתי שניתן לדבר אתו על כך, שאלתי אותו מה גרם לו לשינוי הזה.
"ענה לי בני: תראה אבא, אני הסתכלתי עליך ועל אמא כל החיים, יהודים טובים שעושים רצון הבורא; אתה לומד, אמא עושה חסדים, אבל כל הזמן אני רואה איך שאתה מתרוצץ בגמחי"ם, כמה אתה מתקשה בפרנסה, ועוד כהנה וכהנה, וזה הכניס אצלי כעסים על הקב"ה. למה אבא ואמא צדיקים כאלו צריכים לסבול כל הזמן…
"והנה הגיע ליל הסדר ואני שומע פתאום כמה 'יש' לכם, בכמה טוב אתם מוקפים. וכך גם זה ממשיך אחרי החג, אני שומע כל הזמן על הטובות שהקב"ה גומל עמכם. זה חדר לקרבי, והתחלתי לחשוב גם אני על חיי. לפתע התחלתי להתבייש מהקב"ה, הרי הוא כל כך טוב ומיטיב עמי! איך אני נושם, איך אני הולך, איך אני רואה, איך אני שומע… הרגשתי לא נעים ממנו, איך אני עושה נגדו כל כך הרבה מול כל הרבה טוב שהוא מעניק לי!"…
נסתגל גם אנו להודות על כל הטוב שה' גומל עמנו, ונזכה מבעל הרחמים לשפע ישועות ממרומים!!!
(הרה"ג רבי יחיאל צוקר שליט"א – 'להאיר')