פסחים קו
מדוע רבא רק מלח את הדג שיבוטא ולא בישלו?
זכור את יום השבת לקדשו
בשו"ת שם משמעון (להג"ר שמעון פולק זצ"ל סאיני תרצ"ב) העיר מדוע הגמרא בקידושין (מא.) מזכירה את שמו של הדג "שיבוטא", שרבא מלח בערב שבת, ועוד מעיר מדוע רק "מלח" את הדג ולא בישלו לגמרי. ויישב על פי מה שהביא הסמ"ג (עשה כט) מהמדרש (נמצא לשון דומה בפסיקתא רבתי פכ"ג) על הפסוק "זכור את יום השבת – שמור את יום השבת", "זכור בים ושמור ביבשה".
וביאר זאת על פי מה שכתב בספר שבט מוסר (לר' אליהו האיתמרי זצ"ל פי"ב) בשם האפודי, שיש דגים בים שבכל ערב שבת בין השמשות יוצאים ליבשה ונחים שם עד מוצאי שבת, והיינו "זכור בים ושמור ביבשה". שהים והיבשה הם סימן מובהק לשמירת השבת, ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר שאותו הדג הנקרא "שבוטא" הוא מאותן מינים שפורשים בערב שבת ליבשה, ושמו מוכיח עליו, שהרי כתב הרמב"ן בפרשת האזינו על הפסוק 'אפאיהם' (דברים לב כו) בענין נהר הסמבטיון ששמו הוא מלשון שבת (בלשון ערבי ובקלקול הלשון).
וכמו כן י"ל שאותו דג הנקרא "שבוטא" היינו מלשון שבתא או סבתא, משום שטבעו מורה על מצוות שביתה בשבת. וזהו שאמרו בגמרא שרבא מלח "שיבוטא", שהיה מהדר בערב שבת דוקא על דג שנקרא שבוטא משום ששמו וטבעו מורה על שבת. ויתכן שצידת אותו דג קשה אם לא בזמן שעולה מעצמו ליבשה בערב שבת, ולא נשאר אופן אחר כי אם בעת שעולה שהוא [קודם קצת] לשקיעת החמה שאז אין זמן לבשלו או לצלותו, ולכן אמרו שרבא "מלח" שיבוטא, כי לא היה זמן לבשל ולצלות אלא רק למלוח ולאוכלו במליחה, כמנהג איזה דגים שיכולין לאוכלן במלחן בעוד שהן חיין דהיינו ללא בישול.
(קב ונקי)