סיפר הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בכתבי זכרונותיו:
אבי סיפר לי, שפעם בליל פורים לאחר האוכל התאספו כל הבחורים מ׳כנסת ישראל׳ באולם הישיבה והחלו לשמח את עצמם, כנהוג בישיבות. לפתע התפרצו לאולם אנשים מהעולם התחתון של קובנה. הם היו עגלונים וסבלים בעלי אגרופים, אך לא שודדים; להיפך, בזמן ההתנפלות על היהודים, הם הוציאו את העצים מהעגלות, יצאו נגד הפורעים הגויים והיכו אותם. ובכל זאת, היו אלה אנשים גסים וחסרי מוסריות. תמיד התרחקו מהם, מכל אחד מהם לחוד ובפרט כאשר היו ביחד.
הם התפרצו לאולם הישיבה, הפסיקו את הריקודים ואמרו לבחורים: "תנו לנו את הוודקה ותוכלו להמשיך לרקוד". הבחורים השיבו, שאין להם טיפת אלכוהול, אלא שהם שמחים ורוקדים לכבודו של היום.
הבריונים אמרו: "את זה תספרו למישהו אחר, לא לנו. אתם מחביאים את השתיה. לא יכולה להיות שמחה כמו שראינו כאן בלי לשתות כמה כוסות וודקה".
מובן שלבחורים לא היה מה לתת להם. הבריונים החלו להרביץ להם, בחשבם שהבחורים מחביאים את הוודקה. בחורי הישיבה החל בורחים דרך חלונות האולם, משום שליד הדלת עמד מנהיג הכנופיה.
לפתע הבחין אבא, שאולם הישיבה התרוקן והוא נותר לבדו. בבחרותו היה אבא גיבור עצום. הוא הבין שאנשי הכנופיה יפרקו עליו את כל זעמם. אבא רצה להראות להם את כוחו, לכן אחז במנהיג הכנופיה, הרים אותו בשתי ידיו באויר, בעט בו ברגלו והשליך אותו דרך הדלת, ומיד רץ לתפוס בריון שני.
כאשר ראו זאת הבריונים, הם נמלטו מן הישיבה. הבחורים שבו, והשמחה הייתה במלואה.
(גיליון 'יאיר נזרו')