פסחים צז
מדוע טרח הרב מבריסק ללכת עד לקצה היער?
אבידת לילה לאו שמה אבידה
פעם שאל מרן הגראי"ל שטיינמן שאלה האופיינית לו במאד מאד: כידוע, מי שמצא מציאה ושומר עליה אומר רב יוסף שיש לו דין שומר שכר, ומהו השכר, כי יתכן שבשעה שיטפל באבידה יבוא עני ויבקש צדקה ויהיה עוסק במצוה פטור מן המצוה ולא יתן את הפרוטה לעני נמצא שהרוויח פרוטה. וזהו דין פרוטה דרב יוסף כידוע. 'אינני מבין', אמר הגראי"ל: זה נקרא רווח? הרי זה כולו הפסד, הגיע אליך עני והיתה לך מצות צדקה והפסדת אותה, נכון הרווחת פרוטה אבל מה הפסדת כנגד? נחשוב לעצמנו, מי שבליל הסדר משמר את החולה ופטור ממצות מצה, האם הוא שמח 'הרווחתי את הכסף של כזית מצה', הרי בוודאי יצטער הפסדתי את המצה, הוא יוכל להתנחם ולומר, טוב אני עוסק במצוה ועשיתי מה שמוטל עלי, אבל ודאי ירגיש הפסד של מצות מצה. גם כאן אותו דבר, נכון, קיימתי מצות השבת אבידה אבל כנגד זה הפסדתי מצות צדקה, נכון הרווחתי פרוטה אבל הרי הפסדתי מצוה, זה נקרא שומר שכר?!
אכן זו היתה תמיד ההרגשה של רבנו, אם עבר עני ולא נתתי לו פרוטה מחמת שהייתי עסוק במצוה אחרת הפסדתי מצוה, הפסדתי צדקה. [ועי' בזה אילת השחר שבועות מד, א].
אלא מוכח דטבע האדם שאינו מעריך מתן שכרן של מצוות וע"כ אינו מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. על כן צריך האדם להילחם מלחמה גדולה עם יצרו הרע ולנצחו לבל יסיטו ממטרתו העיקרית שירד בגינה לזה העולם.
כשה'זיידע' ואמא הלכו חצי שעה להשיב אבדה לשומר גוי
סיפרה הרבנית פיינשטיין: אמי ע"ה [בתו של הרב מבריסק זצ"ל] סיפרה, כי בהיותה ילדה בת 6 הלכה לטייל ביער הסמוך לעיר בריסק, ותוך כדי הילוכה מצאה פטיש גדול.
"התבוננתי ובדקתי וראיתי כי אין בפטיש כל סימן, וגם רוב תושבי העיר הם גויים, על כן סברתי כי בוודאי מותר לי ליטול את הפטיש לעצמי.
"כששבתי הביתה ניגשתי לאבא והראיתי לו את הפטיש. שאל אותי אבא מהיכן יש לי אותו, וסיפרתי לו את כל הפרטים. התבונן אבא בפטיש ואישר שאכן אין בו כל סימן, 'אבל', אמר אבא, 'מן הסתם פטיש זה שייך הוא לשומר היער' – שומר היער היה גוי שישב בתא השמירה בכניסה ליער מצדו השני.
"אבא קם ממקומו, לבש את מעילו, חבש את כובעו, נטלני עמו, והלך עמי את כל היער עד לקצהו השני, הליכה שארכה קרוב למחצית השעה. כשהגענו לתאו של השומר שאל אותו אבא: 'האם אבד לך איזה חפץ?', ומיד השיב השומר, כי אכן כן פטישו אבד לו. מיד הראה לו אבא את הפטיש והגוי אמר שזהו אכן הפטיש שאבד לו.
"הגוי שהבין כי הרב טרח לבוא מהעיר עד לתאו להשיב לו אבידתו, התפעל והתרגש, קד קידה לפני אבא ואמר: 'ברוך האלוקים של אלו'. ואמי ע"ה הייתה מציינת בהתפעלות את המסירות של אבא ללכת מרחק של חצי שעה לכל כיוון, וכל זאת על מנת להשיב אבידה לגוי".
(יתד נאמן, סוכות תש"פ)