פסחים צה
מדוע מזכירים בכורך את הפסוק של פסח שני והלא הלל היה כורך בפסח ראשון?
תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו (במדבר ט יא)
הגמרא לקמן (קטו.) מספרת על הלל שבזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכלן יחד, לקיים מה שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו' (במדבר ט יא) . והתמיהה מתבקשת: מדוע אנו מזכירים את הפסוק שנאמר בפרשת בהעלותך לגבי פסח שני, ולא את הפסוק המופיע לגבי פסח ראשון בפרשת בא "ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות יב ח), הרי הלל היה כורך במקדש בפסח ראשון. ומבאר המהרי"ד מבעלזא שבזה אנו מראים את ההשתוקקות שלנו לבניית בית המקדש שיבנה עוד הרבה לפני פסח של שנה הבאה, וכבר בפסח שני של השנה הזאת אנו נזכה לכרוך מצות ומרורים בבית המקדש.
תירוץ נוסף בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שבפסח ראשון נאמר 'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו' (שמות יב ח) והנה אמרו חז"ל (תענית כז:) "כל פסוק שלא פסקו משה, אנן לא פסקינן ליה". כלומר, אסור לנו לומר חצי פסוק, כיון שמשה לא פסק אותו באמצעו. אך כתב ה'מגן גבורים' (או"ח סי' נא) שאם יש בפסוק טעם 'אתנחתא' מותר להפסיק בתיבה הנטעמת באתנחתא, או להתחיל מהתיבה שאחריה עד סוף הפסוק. [וכן נוהגים בקידוש להתחיל מ"על כן ברך"].
כעת מובן היטב מדוע אנו אומרים את הפסוק המופיע בפסח שני, משום שהיום בית המקדש אינו קיים, ועל כן אין אנו יכולים לומר "ואכלו את הבשר בלילה הזה", ואף אי אפשר להתחיל מאחרי ה'אתחנתא' – "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו", שהרי היום אין צלי אש. ורק בפסוק המופיע בפסח שני מצאנו חצי פסוק – מאחרי האתנחתא ועד סופו – שלא מוזכר בו קרבן הפסח אלא רק המצות והמרור: "על מצות ומרורים יאכלוהו".
(תורת הקריה)