הגה"צ רבי יהודה זאב סגל זצוק"ל נולד באנגליה לאביו הג"ר משה יצחק זצ"ל, וגלה למקום תורה לישיבת מיר. היה מבחירי תלמידי הישיבה במיר המעטירה, ממקורביו של ראש הישיבה מרן הגאון רבי אליעזר יהודא פינקל זצוק"ל. סמוך למלחמת העולם חזר לעיר מגוריו במאנשעסטער, שם הקים ביתו. בשנות צעירותו נמנה עם ראשוני כולל הרבנים בגייטסהעד שבראשו עמד אז הגה"צ רבי אליהו דסלר זצוק"ל. לאחר הסתלקות אביו הרה"צ רבי משה יצחק זצ"ל, נקרא למלא מקומו בהנהגת הישיבה במאנשעסטער, ומאז במשך ארבעים שנה ניהל את הישיבה וזכה להקים דורות של תלמידי חכמים ויראי ה'.
נערץ היה על כל גדולי הדור הקודם וגדולי דורו, ביחוד היה מקורב ומיודד עם רבו רבי א"י פינקל זצ"ל, רבי אהרן קוטלר זצ"ל, האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, רבי איציק'ל זצ"ל מאנטווערפען ובעל הקהלות יעקב מסטייפלא זצוק"ל, ויבלח"א גדולי וזקני דורנו.
כידוע, כל ימיו הזהיר ועורר בענין שמירת הלשון. מקושר היה מאד לתורתו של מרן בעל החפץ חיים, היה מכנס כינוסים ועצרות לדבר ולעורר בנושא זה. ביזמתו הוקם הועד לשמירת הלשון, והוא אף יסד את הלוח התמידי ללימוד הלכות שמירת הלשון שנפוץ בכל העולם. בלוח זה ראה את משאת חייו, ואף צוה שיקברו אותו יחד עם הלוחות, וביד ימינו להניח את הלוח האחרון שהדפיס. הוא אמר שהלוחות האלו יהיו כרטיס הכניסה שלו לעולם הבא.
נכדו הגר"א עהרנטרייא שליט"א רב ביהמ"ד 'זכרון בנימין' מספר: ביום י"ב בתשרי תשמ"ו הלכתי עמו לטייל ברחובה של עיר והנה כלב התקרב לקראתנו ונשאר לעמוד על ידינו. נענה זקני ואמר: "הכלב הזה הוא גלגול מבעל לשון הרע, ואני יודע מיהו"! כשסיים לומר זאת, נפנה הכלב והלך לו. זה מעשה פלא, כי לא היתה דרכו לדבר כך.
מפורסם היה רבנו בעבודת התפלה המיוחדת שלו. כל תפלותיו בדמעות שליש, כל ברכה שלו בכונה ובדקדוק עצום. השתתף בצער הזולת, קרובים ורחוקים כאחד, עד שנתקיימו בו דברי חז"ל "עד שיחלה עצמו עליו". רבים נהרו לפתחו לבקש ברכתו ולהזכירם בתפלתו. מעשה היה באחד שביקר בישיבה, ורשם את שמו על גליון הסידור של רבינו, ליד ברכת "אתה חונן" שבשמו"ע, כדי שרבינו יזכירנו לטובה ויתפלל על הצלחתו בתורה. כעבור זמן התחרט הלה על הדבר והבין שעשה שלא כשורה, והחליט לבקש את סליחתו של רבינו, אלא שרבינו לא הבין כלל במה המדובר: "מעולם איני מביט חוץ לתיבות סידור, ולא הבחנתי כלל במה שכתוב על הגליון"…
פעם שאלו את רבינו כיצד הגיע למה שהגיע? ענה להם במלה אחת "בהתמדה". את ההתמדה הזו רכש מהיותו ילד. מתוך החשיבות שייחס לכל ענין שברוחניות ניצל כל רגע ורגע ללימוד תורה וקיום מצוות. את ההתמדה הזו המשיך ללא לאות לכל אורך ימי חייו, תמיד למד, תמיד שקד, תמיד ראוהו רכון על ספרי קודש ועוסק בתורה. כשישב לאכול היה מנצל כל רגע ללימוד. תמיד ישב עם ספר. בשיחותיו עם אשתו הרבנית ע"ה, הם למדו ביחד ספרי מוסר הקרובים ללב, כגון ספר מנורת המאור. כן למדו נביאים כתובים פרקי אבות, ובליל שבת אחר הסעודה חומש רש"י.
לפני השינה היה מורגל בלימוד ספרי עיון מיוחדים אשר מותירים צורך להוסיף ולחשוב. היו לו ספרי 'קהלות יעקב', 'פרי יצחק', 'מקדש דוד' ועוד, כדי שיוכל לחשוב בשעת השינה בלימוד. כשקם באמצע הלילה, היה נוטל ידיו ויושב ללמוד בלי ביטול של רגע. בנסיעה היומיומית לישיבה מביתו, נסיעה שארכה כחמש דקות, היתה לו קביעות בחברותא. הם למדו מסכת בכורות והספיקו לסיים אותה כמה פעמים. באחת מנסיעות אלו נשכחה הגמרא. הגרי"ז לא רצה לבטל את הקביעות. "במה מדליקין ודאי אתם יודעים בעל פה", אמר לחברותא, והם למדו באותה נסיעה "במה מדליקין".
תפלה מיוחדת היה מתפלל רבינו "שלא יבוא זמן שבו לא יוכל להיות שקוע בלימוד". מבחינתו זה הגרוע מכל! על זה התכוין בתפלת "אל תשליכנו לעת זקנה".
עוד מספר נכדו הגר"א עהרנטרייא שליט"א: זקני זצ"ל ברוב קדושתו לא ידע איך הוא עצמו נראה. פעם ראה תמונה שצולמה בשמחת חתונה של אחד מצאצאיו, כשראה את עצמו בתמונה שאל מיהו היהודי הזה? הוא נראה ערליכער יוד!… פעם כשעלה במדרגות לאולם שמחות, ולמעלה היתה מראָה גדולה, כשהגיע למעלה הושיט את ידו ל"מראה", בחשבו שמישהו בא לקראתו… הוא גם לא הכיר ב"צורתא דזוזא". בכל לילה טרם עלה על משכבו היה משלשל מעות לקופת רמבעה"נ, ואאמו"ר (חתנו הגרמ"צ עהרנטרייא זצ"ל) היה מכין לו את המעות, כי הוא לא הבין כלל בצורת מטבע.
(מתוך גיליון 'שבת בשבתו' שע"י קהל מחזיקי הדת אנטוורפן)