סיפר הגאון ר' נתן איינפלד שליט"א: בשנת תשס"א היתה לי סייעתא דשמיא מרובה להשיג כמה תורמים גדולים שהרימו תרומתם בסכום של כמה מאות אלפי דולר למבצר התורה כולל 'חזון איש'. חשבתי שהכרת הטוב מחייבת לערוך עבורם מסיבת הוקרה מטעם הכולל. ברם, מפאת עומס עיסוקיהם היה ברור מראש שלא יאותו לבוא במיוחד לארץ הקודש אלא אם רבנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א יאות לשבת בראש ולהאציל עליהם ברכותיו.
עליתי ושטחתי בקשתי, אולם רבנו דחה אותה על הסף באמרו: "אם אתחיל להשתתף במסיבות, לא יהא לזה סוף, ותורתי אימתי נעשית? גדר גדרתי, שאיני משתתף בשום מסיבה!".
אמרתי: קטונתי מלהעבירו על גדרו, אך זאת אוכל לומר, שאם כת"ר לא יבוא, תתבטל המסיבה. שכן יודעני בוודאות שהם לא יבואו אם לא ישתתף בה, ובפרט שהמדובר הוא בכולל חזו"א שיסודו ע"י מרן החזו"א זצ"ל, וכן היה קרוב ביותר לרבנו בעל הקהילות יעקב זצ"ל.
חשב רבנו ואמר: "בלא נדר אשתתף, אתם יכולים לומר להם זאת".
המסיבה נקבעה לבין הזמנים תשס"א אחרי תשעה באב. הכל היה ערוך ומוכן. אך לפתע הורע המצב הבטחוני, והגבירים ביטלו את הגעתם. נכנסתי לבית רבנו ואמרתי: לנגד עינינו מתקיים הכתוב 'רצון יראיו יעשה' (ע' רש"י חולין ז עב, שהקב"ה נותן לבו על רצונם של צדיקים, שלא להעביר דעתם), וסיפרתי שהמסיבה בוטלה, ואני מודה לכם שרציתם להשתתף במסיבה. אמר רבנו: "וכי עלה על דעתכם שאשתתף במסיבה? הן גדר גדרתי שאיני משתתף במסיבות מכל טעם שהוא!"…
נדהמתי. אמרתי: "אבל הבטחתם לי שתבואו, כיון שלכולל חזו"א דין אחר!". והשיב ואמר שאינו זוכר שאמר כך מעולם! ובענוותנותו כי רבה, הוסיף רבנו ואמר: "אין זה דבר יוצא דופן. אספר לכם מעשה שהיה:
"משולח מטעם ישיבות נובהרדוק הגיע לקארלין ונכנס אצל הגאון רבי דוד'ל קרלינער זצ"ל, בעל 'שאילת דוד', שהפליג מעבר לגבורות תשעים ועיניו כהו מראות. ישב הגאון ושינן תלמודו בעל פה. נתן לו המשולח שלום והחזיר לו שלום. שאל מי הוא ומה רצונו, אמר שהוא המשולח מנובהרדוק. שאלו כמה היה רגיל לתת בכל שנה, ונתן תרומתו. ישב המשולח לכתוב קבלה על הסכום והגאון שב לתלמודו בקול ערב ובנעימה. היה קול הלימוד ערב, המחזה מרנין, ורגלי המשולח כבדות. ישב והאזין ללימוד, כיצד הגאון חורז מגמרא לרש"י ומרש"י לתוספות ומסכם בבהירות שיטות הראשונים ודעות הפוסקים, וראיותיהם לכאן ולכאן, כשהוא בונה וסותר. מצדד ומסכם.
"לפתע נשא ה'שאילת דוד' עיניו וראה את המשולח. נתן לו שלום ושאלו: 'מי הוא כבודו?'… הבין המשולח שמחלת השכחה תקפה על הגאון, וענה: 'אני הגובה של ישיבת נובהרדוק. קיבלתי ממר תרומה וכתבתי לו קבלה'. נטלה הגאון ושב לתלמודו. אך כעבור כמה דקות הבחין שוב במשולח, והמחזה חזר על עצמו: 'מי הוא מר, ומה רצונו?' שב המשולח ואמר שכבר קיבל מבוקשו.
"נאנח ה'שאילת דוד' ואמר: 'אח, לא עליכם, השכחה גוברת עלי באופן נורא. אני שוכח ממש מרגע אחד למשנהו. אבל את הש"ס, ברוך השם, אני זוכר כפי שזכרתיו בהיותי בן שש עשרה! ולא שכחתי כלום…'. כשהגיע המשולח לראדין ופגש במרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, סיפר לו בהתפעלות אשר ראו עיניו.
"לא עבר זמן רב, וה'שאילת דוד' נפטר לבית עולמו. והנה בבית המשולח התקבל מברק מה'חפץ חיים', ובו נתבקש לבוא לראדין ביום פלוני. כשהגיע, הודיעו ה'חפץ חיים' שעומד להערך מספד מר לרבה של קארלין, והריהו מתבקש לעלות לבימה ולספר את המעשה ברבים. אמר המשולח: 'רבי. אדם פשוט אני, ואיך אעמוד במקום גדולים להספיד בראדין את זקן הדור!' הרגיעו ה'חפץ חיים': 'תנוח דעתכם, אני הוא שמספיד. אתם רק תעלו לפני ותספרו את המעשה'…".
(דברי שיח בא תשע"ה)
