השתתפתי בכנס של מחנכים, רבנים ומנהלים בבני ברק ודיברתי בפניהם על ענין האמונה בבורא ועל היסוד שקבע רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, שאדם שיקבע בלבו כי ה' הוא האלוקים ואין מלבדו שום כח בעולם כלל, הקב"ה דואג להסיר מעליו את כל הכוחות והרצונות בעולם שלא יוכלו לפעול עליו מאומה.
כשסיימתי קם ממקומו אחד המחנכים, יהודי כבן ששים, ובקש את רשות הדיבור.
לא נעים לי – פתח – מעולם לא סיפרתי את הדברים שאני רוצה לספר כעת, אבל יש כאן כמאה רבנים שמנחילים עניני אמונה לאלפי ילדים, וחושבני שתהיה תועלת מן הדברים.
מדי יום חמישי בערב אני רגיל להניח על השולחן בסלון או במטבח כחמש מאות שקלים, ואשתי קונה בהם את כל מוצרי המזון הדרושים לה לשבת כולל עופות ודגים, אך באותו שבוע לא היתה ברשותי אפילו אגורה אחת לתת. ניסיתי ללוות סכום כסף כלשהו. אבל לא הצלחתי להשיג מאומה. השעה התאחרה, השעון כבר הורה על שמונה בערב – ולי עדיין אין שום פתרון באופק. חששתי מאוד לשתף את בני הבית במצב, לא רציתי אווירת פחד של עוני, אבל היה לי ברור, שתוך זמן קצר תגענה השאלות, ובפי אין אפילו תשובה אחת.
הדבר היחיד שהחזיר אותי ברגעים הקשים הללו היו דבריו של רבי חיים מוולוז'ין, שכבר מתקופת נישואי הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. שנים ארוכות אני עובד על עצמי כדי לבטל את ההתפעלות מקשרים או פרוטקציות למיניהן, מפרופסורים או עורכי דין מוצלחים במיוחד, ומחדיר בלבי את האמונה שהכל בידי שמיים, כשהקב"ה לא רוצה – לא תעזור שום השתדלות שהיא, וכשהוא רוצה – הדברים מצליחים גם כמעט ללא השתדלות.
נכנסתי אפוא, לחדרי, נעלתי אותו, כיביתי את האור והתחלתי לבכות: "אין עוד מלבדו". בחוץ סברו בני הבית שכנראה נכנסתי ללמוד, אך אני עמדתי שם והתרכזתי באמונה מוחלטת ששום כח בעולם אינו פועל מבלעדי רצון ה' – לא פצצות, לא מחלות, לא מוות ולא עניות. אתה זן ומפרנס לכל – אמרתי ובכיתי – מביצי כנים, שהם הבריות הקטנות ביותר, ועד קרני ראמים. אתה נותן לחם לכל בשר, מאן דיהיב חיי – מי שנותן לי פעימות לב, יהיב מזוני – נותן לי את האמצעים להתקיים. לא לחכמים לחם, וכל מזונותיו של אדם קצובים לו ושום השתדלות לא תעזור.
חשבתי על כל אותם דברים שאנו מסתמכים עליהם: מקרן מכבי וקרן פנסיה ובטלתי אותם מכל וכל – אין בהם ממש, רק אתה יתברך שולח, דואג ומפרנס.
שהיתי שם כעשרים דקות, במהלכם שמעתי שני צלצולים בדלת שאחריהן נפתחה דלת ביתי פעמיים. לא ייחסתי לכך משמעות מיוחדת.
כשיצאתי קבלו את פני הילדים: "אבא, שמעת מה קרה לנו?" והילדים סיפרו בהתרגשות שני סיפורים בלתי שגרתיים שהתרחשו בהפרש של כמה רגעים:
הצלצול הראשון היה ממשפחת לוין בקומה הרביעית. אמם סיפרה כי בתם הנשואה שמתגוררת באופקים ילדה תינוק שבועות ספורים לפני התאריך לפני תאריך הלידה… התינוק, ברוך ה', בריא ושלם במשקל טוב, בליל שבת הקרוב יתקיים 'שלום זכר' וסבא וסבתא, כמובן, מוזמנים. אלא, התעוררה בעיה אחת – בבית משפחת לוין מוכן כל האוכל לשבת כבר ביום חמישי בצהרים, ומאחר שאין הם רוצים לסחוב עמם סירים בנסיעה הארוכה, הם שואלים אם אנו מסכימים להשתמש באוכל שהם הכינו לשבת…
חלפו כמה דקות – וצלצול פעמון נוסף בדלת. רומני סוחב אחריו שתי עגלות עמוסות כל טוב, משלוח מ"שפע מהדרין". התברר, שהחנות ערכה מבצע, שכל מי שיקנה באמצע השבוע קניה מעל מאה שקלים יכנס להגרלה, שבה ירוויח הזוכה מזון לשתי שבתות על חשבונם.
"זכיתם", הודיע הרומני, ובטרם היה סיפק ביד מישהו להגיב, כבר החל לרוקן שקיות בפתח הכניסה.
המחנך מחה מעל מצחו זעה בלתי מורגשת ופרץ בבכי "כך, בדיוק. התרחשו הדברים".
ללמדנו, כי הקרבה שלנו אל הבורא יתברך היא הקובעת אם נהיה נתונים להשגחה פרטית או במעגל רחוק יותר, אם נהיה נתונים למקרים, לסטטיסטיקות, לחיידקים ווירוסים למיניהם, זרוקים כמו קין – או נתונים ישירות בידיו הטובות והאוהבות של הבורא יתברך.
[מתוך 'הגדה של פסח- דורש טוב']