פסחים עא
מדוע לא ליווה רבי איסר זלמן מלצר את חתנו למונית?
והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה
רבים תמהו על כך, שהרי 'אך׳ הוא תמיד לשון מיעוט, ואיך דרשוהו כאן לריבוי? בדרשה שנשא לאחר השואה הנוראה באירופה, אמר על כך הגאון רבי שמואל דוד וואלקין, אב״ד לאקאטש, שהפסוק מתייחס למה שנאמר לפניו 'ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך׳ (דברים טז יא). והנה, לפנים בישראל היו משפחות גדולות ומסועפות, וכאשר הגיעו ימי החג היה במי לשמוח, והשמחה היתה טבעית, כאשר היה כל אחד מיסב על שולחנו ובניו כשתילי זיתים סביב אליו. ואילו עתה, נשאר אחד מעיר ושניים ממשפחה, אין לנו סב או סבתא, דוד או דודה, ונשאר לנו רק היתום והאלמנה, ובכל זאת, גם במצב נורא שכזה יש חובה לשמוח. זו הכוונה 'והיית אך שמח', שאכן נדרש בלשון מיעוט, כלומר, גם אם נשארת אתה לבדך, צריך אתה להיות בשמחה.
(כמוצא שלל רב דברים טז טו – כתבי אבא מרי עמ' רפב)
מספר הרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, זכורני מעשה שהתרחש בעת שלמדתי בתלמוד תורה עץ חיים ושגרם להתרגשות רבה בקרב כל הילדים שהיו נוכחים בשעת מעשה. היה זה בעת שמרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ליווה את חתנו הגר"א קוטלר זצ"ל, ונכדו רבי שניאור זצ"ל, עם שובם לאמריקה, בדרכם להקים את מבצר התורה הגדול של ליקווד.
האב, מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ובנו, ענקי התורה, ניצלו כידוע בניסי ניסים מציפורני הנאצים בשואה, ולאחר שהייה קצרה בארץ ישראל טסו לאמריקה, ומרן הגר"א קוטלר זכה להיות שם ממקימי התורה ביבשת האמריקנית. הבן, ר' שניאור, היה אז בתקופת אירוסיו, והחתונה היתה אמורה להיערך מיד עם שובו לאמריקה. התרגשות רבה ניכרה בר' איסר זלמן בעת שחתנו ונכדו נפרדו ממנו, וירדו בגרם המדרגות, בדרכם לרכב שהמתין למטה, שהיה אמור להובילם לשדה התעופה.
והנה, הבחינו תלמידי התלמוד תורה שר' איסר זלמן לא ירד עד לרחוב ממש, אלא ליווה את ר' שניאור ואביו רק עד אמצע המדרגות שהובילו מדירתו אל הכביש, נישקו וניפרד ממנו. תלמידי התלמוד תורה ביקשו לדעת מדוע ולמה לא ירד הגאון עד למכונית. הלא דבר הוא!
ואז השיב להם מרן הגרא"ז זצ"ל תשובה מרטיטת לב, שצריכה להרעיד את ליבו של כל אחד מאתנו: "הרי לא כל חבריו של נכדי שניאור זכו להגיע למצב שבו הוא נמצא עתה. רובם נישחטו ונעקדו על קידוש השם ולא זכו כלל להגיע לחופתם, אלא נקטפו במיטב שנותיהם, ואם כן כיצד יש באפשרותי לירד עד לרחוב, ולנשקו לעיני כולם, ולהפגין בכך את שמחתי, הרי יש משפחות רבות שלא הגיעו לרגע הזה?"
(טובך יביעו)