ישראל וייס
מעטים הם האנשים שהכירו את הרב ישראל אהרן קרצ'מר זצ"ל, שהתגורר ברחובות. הוא היה מקיים בגופו את הפסוק 'והצנע לכת עם אלוקיך'. אבל המעט שכן הכירו אותו מספרים שהוא היה מרבה לשתוק, ופיו כמעט ולא נפתח לשוחח בענייניים שאינם ענייני תורה ותפילה.
הוא שימש כגבאי בבית המדרש של כ"ק אדמו"ר רבי דוד משה מקרעטשניף זצ"ל, ולאחמ"כ בנו כ"ק מרן אדמו"ר מקרעטשניף שליט"א. בהמשך הסתפח לקהילת חסידי חב"ד וקבע את בית המדרש החב"די ברחובות כמקום תפילתו.
וכך מספרת בתו במכתב ששגרה אלינו, כשהיא מבקשת להעביר מסר של חיזוק בזמן שבו עם ישראל זקוק לישועה:
"כשישבנו שבעה על אבא", היא מספרת, "ישבתי אני בחדר אחד לקבל את המנחמות ואחי היחיד בחדר הסמוך קיבל את מנחמים. באחת הפעמים שמעתי קולות גבוהים של התפעלות מהחדר בו ישב אחי. מאוחר יותר סיפר אחי שהגיע זוג לנחם והם שאלו אותו אם הוא הבן של הרב ישראל אהרן קרצ'מר, וענה להם שכן.
"שאלו אותו אם הוא זוכר שכשהיה ילד, אבא הגיע אתו לבקר פעם איזה חולה שהיה מעורפל הכרה ואשתו שהתה לצידו כשהיא ממררת בבכי. כשאבא שאל אותה מדוע היא בוכה, ענתה האשה שבעלה עומד לאבד את הרגל כי הרופאים רוצים לקטוע אותה בגלל זיהום שמתפשט ברגל ומאיים להתפשט בכל הגוף. אחי אכן זכר את הסיפור במעורפל, כי היה ילד קטן מאוד בשעת המעשה, והמנחמים סיפרו שהם אותו זוג, האיש עם הרגל המזוהמת והאשה שמיררה בבכי.
"הזוג ממשיכים לספר את קורות אותו היום, שאחי לא זכר את רובם, בגלל גילו הצעיר באותה העת. אבא שראה את רגל האיש כשהיא שחורה כפחם ל"ע, הגיב בחוסר הבנה ואמר "אני לא רואה שום בעיה ברגל…".
"ואז התחיל לשאול את האשה, האם בעלך מניח תפילין? שאלה האשה מה זה תפילין? ואז אבא בסבלנות הסביר והציע לה שמעתה כדאי הוא שיניח תפילין. הוא גם דאג להביא לאיש תפילין כפי שעשה עשרות רבות של פעמים כשהיה דואג לקנות או לתקן תפילין לאנשים שלא היה ברשותם זוג תפילין כשרות.
"תוך כדי שיחה עלה אבא שלנו את נושא שמירת השבת והאשה הודתה שאינם שומרים. הוא שכנע אותה והוציא ממנה הסכמה שמעתה ישמרו שבת.
"עודם מדברים והאיש פקח עיניים…
"אבא המשיך לדבר איתם על כשרות וסיכם איתם באופן מעשי: מעכשיו אתם שומרים שבת, כשרות וגם תפילין בעזרת ה'? והשניים השיבו הן!
"האיש שהכרתו היתה מעורפלת בתחילת השיחה, כבר השתתף בה באופן פעיל בסופה להפתעתה הגדולה של אשתו שידעה שהוא סובל מזיהום חמור כל כך שמצריך קטיעת רגל חלילה וחס…
"והנה בסיומה של השיחה אמר להם אבא שאין זה מן הנכון להשאר בבית הרפואה וכדאי לצאת מכאן כמה שיותר מהר…
האשה שראתה איך בעלה ניעור לחיים, והדקות הנעלות האלו במחיצתו של האיש הפלאי פעלו מה שלא התרחש מוקדם יותר, נמלאה אמון בדבריו של אבא, ואכן השתוקקה להוציאו מבית הרפואה, אבל טענה שאין לו כאן ביגוד מתאים לצאת עמו החוצה. אבי הציע לה שהוא ישמור על האיש, ושהיא תיסע הביתה להביא את בגדיו וכך היה.
"אחי זוכר איך היא הלכה לדלפק, והאחות עם הרופא אמרו לה שזו אחריות כבדה לעשות זאת ושתחתום שהיא לוקחת את העניין על אחריותה, וכך אכן עשה.
"האיש דידה בתחילה על רגלו, ובהמשך כבר צעד יציב יותר ונעלם עם אשתו במונית.
"לא ידענו מה היה המשך הסיפור היות שאחי היה ילד רך ולא הכיל בתודעתו את גודל הנס שהתרחש מול עיניו. עד היום אין לנו מושג מי הם ואיך הם ידעו שאבא נפטר ומהי כתובתנו.
"הם הגיעו לנחם והמשיכו את הסיפור שחזרו בתשובה שלימה ושפעם היה לו איזה צורך להגיע לטיפול או בדיקה באותו בית רפואה, והרופאים גילו שזהו המת החי, ומיד עטו על רגלו ובדקו אותה, כשהם המומים וממופתעים מכך שאין זכר למחלה שהייתה…".
סיפור מעין זה מספרת הבת שפעם שמעה מאשה שהתגוררה ברחוב גוש עציון ברחובות, סמוך למקום מגורי הרב קרצ'מר, שפעם נפלה בתה וספגה חבטה קשה מאוד בראשה, מה שגרם לה לאבד את ההכרה ל"ע.
נחרדה האם ויצאה לרחובה של עיר בזעקות היסטריות. הרב קרצ'מר שראה את המתחולל שאלה אותה מה אירע, וכשהשיבה שהבת נפלה ואיבדה את הכרתה מיהר ליטול את הילדה הילדה, הרים אותה בזרועותיו והגיש אותה אל מזוזה, נוהג שהיה עושה בכל פעם כשילד נחבל וכדו', אמר שלוש פעמים את פסוקי ברכת הכהנים, והילדה שבה לחיים כאילו לא אירע עמה דבר.