פסחים ע
נפלה מזוזה בשבת האם ראוי להפקיר את הבית להיפטר מחיוב מזוזה?
והלך וישב לו בדרום
אדם שנפלה לו מזוזה בשבת, ולא יכול להחזירה בגלל איסור שבת, אבל הוא יכול להפקיר את דירתו, ואז יהיה פטור ממצות מזוזה, כמבואר במסכת שבת (קלא.), והשאלה האם הוא חייב לעשות זאת ולהפקיר את דירתו [ומותר להפקיר בשבת לצורך מצוה כמבואר בריטב"א בעירובין (עא)], או שמא מאחר ואונס רחמנא פטריה, לכן הרי הוא לא צריך לעשות השתדלות להיות פטור, ולא חייב לקרוא לשלושה אנשים ולהפקיר את הבית בפניהם. וכמו כן יש לשאול, על אדם שבגדו הוא בעל ארבע כנפות ואין לו ציציות, האם הוא צריך לחתוך [בחול] כנף אחד כדי שיהיה פטור, או שלא צריך, כיון שסוף סוף אונס רחמנא פטריה. ויעוין בפרי מגדים (סי' לח א"א ס"ק טו) שכתב שכשאין לו בית אחר ובביתו אין מזוזה בשבת, רשאי לגור שם ולא הזכיר שצריך להפקיר את ביתו. ובמקןם אחר (סי' יג משב"ז סק"ה) כתב שבשבת שלא יכול להטיל ציצית בבגדו, יש היתר גמור ללובשה ואפילו איסור דרבנן ליכא, אך בספר שכל טוב (עמ' נט) הביא בשם המקדש מעט (סק"ג) שאפשר שעדיף להפקיר את ביתו וכדברי הגמרא במסכת בשבת.
ומוכיח הרה"ר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מהגמרא בפסחים (ע:) העוסקת בקרבן 'חגיגת ארבעה עשר' הקרב יחד עם קרבן פסח, שלדעת חכמים אינו דוחה שבת. אך רבי יהודה בר דורתאי חולק וסובר שכן דוחה שבת, וכדי לא להתחייב בקרבן זה ולא יוכל להקריבו, מספרת הגמרא שהלך עם בנו וישב לו בדרום ואמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מהן אומרין לו, ועוד, תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת. ורש"י מפרש שישב לו בדרום רחוק מירושלים, שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה שלו. רואים שאע"פ שהיה אנוס כי חכמי ישראל לא ירשו לו להקריב קרבן חגיגה בשבת, בכל זאת השתדל להיות פטור בגלל הדרך רחוקה, ולא להיות אנוס. וכך גם בענייננו עדיף להיות פטור בגלל ההפקר ולא להיות אנוס.
(חשוקי חמד)