בהמשך ההקדמה לספרו כותב ה'חפץ חיים', כי כאשר התחקה אחר הסיבות שאיסור לשון הרע כל-כך נפרץ ונעשה הפקר, מצא כי הכל נובע מחוסר הידיעה בגדרי האיסור ופרטי הלכותיו. ההמון כלל אינם יודעים שאיסור לשון הרע הוא גם על סיפור אמת, ואילו את בעלי תורה היצר מטעה בכל מיני אופנים אחרים: או שמורה להם שדיבור זה אינו בגדר לשון הרע, או שמורה להם שעל איש כזה מותר לדבר משום שהוא חונף ובעל מחלוקת וכדו'.
ואם גם בזה אין היצר מצליח, הוא מרמה אותם להיפך – שהכל אסור משום לשון הרע, ואי אפשר להינצל מהאיסור אם לא שיפרשו לגמרי מענייני העולם. מלבד זאת, כותב ה'חפץ חיים', אין אנשים יודעים על איסור קבלת לשון הרע, שאסור אפילו להאמין בלב בלבד ורק לחוש צריך. כתוצאה ממצב זה, ממשיך ה'חפץ חיים' להסביר, ממילא כבר התמוטט העניין בכל מכל, כי התרגלו לדבר ללא כל חשבון, ומרוב הרגל אין זה נחשב לעוון – עד כדי שכך, שמי שמעיר לחברו על דיבור אסור, חושב עליו חברו שהוא בא לעשותו צדיק וחסיד, ולא יקבל תוכחתו.
ומהי הסיבה העיקרית לחוסר הידיעה? – משום שלא קובצו במקום אחד כל דיני לשון הרע ורכילות, כמו הלכות בנושאים אחרים שקובצו בטור ושולחן ערוך ופורשו באר היטב. זהו אפוא מה שהביא את ה'חפץ חיים' לחבר את ספרו, שאכן חולל כידוע מהפכה עצומה בנושא שמירת הלשון.
בביאורים ומוספים של 'דרשו' מספקים לנו בעניין זה מעט פרטים נוספים 'מאחורי הקלעים'.. מרן הגראי"ל שטיינמן סיפר בשם תלמיד ראדין הגרא"ט שפירא, שהיה יהודי בראדין שרצה להלשין על חברו שהוא מתחמק מהצבא. אותו יהודי יצא מראדין לכיוון וילנא כדי להלשין, וכששמע זאת ה'חפץ חיים' רדף אחריו כמה קילומטרים עד שהשיגו בתחנת הרכבת, והתחנן בפניו ודיבר על לבו שיחזור בו. אולם האיש סירב בתוקף, וכשראה ה'חפץ חיים' שלא יוכל לשכנעו עזבו לנפשו [לבסוף נרגע היהודי, ודברי הח"ח נכנסו ללבו ולא נסע להלשין]. והוסיף, שמעשה זה המחיש ל'חפץ חיים' עד כמה אנשים כלל אינם יודעים את חומר העוון, וזה היה אחד הדברים שזרזוהו לחבר את ספרו.
עוד מובא שם מה שסיפר הגר"ז איידלמן, כי שמע מה'חפץ חיים' מתי עלה בדעתו לחבר ספר על שמירת הלשון, שפעם שמע בני אדם מדברים לשון הרע, וברח ונמלט מהמקום עד שנפל מרוב עייפות, ואז, כשהוא שוכב באפיסת כוחות עלתה במחשבתו לכתוב ספר זה. גם בנו של ה'חפץ חיים' כותב, שאמנם לא שמע מאביו את הסיבה, אבל בהכירו את רוחו הגדולה והטהורה יודע הוא כי דברים אשר קרו בארץ, ולפעמים אף מקרים פרטיים ומקומיים ומעשים אשר לא ייעשו בין אדם לחבירו – הם שעוררוהו לכך.