אמנם הדברים נאמרו בשבת-חנוכה, והם קשורים ישירות לענין הדלקת הנרות,
אבל היוצא מהם מתקשר גם לכל ימות השנה, בחיובים שבין בעל לאשתו, ובין בני המשפחה כולם, ולכן כדאי להסכית לדברים.
באשר להדלקת הנרות נאמר שמי ש'זהיר' בהדלקת הנרות, מובטח שיהיו לו בנים ת"ח. ואכן, רבים באים ושואלים, הרי אני מדליק וגם זהיר בהדלקת הנרות, ובענין הילדים אי אפשר לומר שזכיתי לבנים תלמידי חכמים. כיצד ניתן להסביר את הדבר?
אז ברור שהתשובה נעוצה בהגדרה הנכונה של המונח 'זהיר' בהדלקת הנרות. חז"ל לא אמרו שכל מי שמדליק נרות יזכה לבנים ת"ח, אלא מי שזהיר. ואם כן, מה בדיוק כולל המונח הזה?
במקום להשיב, נספר כאן מה שסיפר לי ילד קטן, ממש קטן, מתוך מה שהתרחש בביתו, ליד נרות החנוכה. הילד סיפר, שביום ששי אחד, כאשר היו צריכים להדליק גם את נרות השבת, וגם את נרות החנוכה, היתה אימו עסוקה מאוד, ולא הצליחה להתארגן כראוי, וב זמן, לקראת הדלקת הנרות, וכשהגיע הזמן לא היו הנרות מוכנים.
אבא שלי, כך סיפר הילד, החל לצעוק על אמא, וגער בה מדוע לא סידרה את הכל כראוי, 'וכיון שהגערות היו בפני כל בני המשפחה, נגרמה לאמא שלי בושה גדולה'. אני, המשיך הילד הקטן, לא יכולתי לסבול זאת, ופניתי לאבא, ואמרתי לו 'האם אני יכול לשאול אותך שאלה קטנה'?
משהשיב אבא בחיוב, שאלתי אותו מדוע מכסים את החלות בעת הקידוש בשבת? ואבא שלי השיב 'וכי לאמיד, ידעת בני, שעושים זאת כדי לא לבייש את החלות', ואף הצביע בפני הילד על המקור המדויק בו מופיעה ההלכה הזו.
ואם כך הם פני הדברים, שאין אנחנו רוצים לבייש את החלות, מדוע ביישת זה-עתה את אמא??? – המשכתי לשאול את אבא, סיפר הילד… אם את החלות אסור לבייש, הרי על אחת כמה וכמה שאסור לעשות זאת לאמא! במיוחד שהרי אפשר להבין אותה, שהיא היתה עסוקה מאוד, ולכן לא הצליחה לסדר את הכל על הצד הטוב ביותר. וכי על דבר כזה, מגיע לה שיביישו אותה בפני כל המשפחה?
את כל זה סיפר לי הילד הקטן ושאלה היתה בפיו: האם עברתי בכך על מצוות כיבוד אב? השבנו לו שהוא הציל בכך את אביו מעונש חמור, כפי שמסופר בגמרא על מקרים כאלה שאנשים ביישו את נשותיהם ונענשו באופן חמור.
אבל הנה לנו כאן דוגמא מדוע האדם אינו זוכה לבנים ת"ח, למרות שהוא 'זהיר' לכאורה בהדלקת הנר… כי אם הוא מסוגל לפגוע באשתו בצורה חמורה שכזו, בעת הדלקת הנרות, גם הזהירות בהדלקה נפגמת, ולא על זהירות כזו דיברו חז"ל.
שמענו גם סיפור אחר שאירע בעת הדלקת הנרות, והוא מוסב על יהודי ת"ח שעמל ויגע במשך שעה ארוכה לסדר את נרות החנוכה, עד שהכל היה מוכן והחנוכייה עמדה על תילה עם כל הנרות. כשהגיע זמן ההדלקה, בירך האב את הברכות בכוונה-רבתי, ושר 'מעוז צור' יחד על הילדים. האווירה היתה מרוממת במיוחד.
והנה, בשלב מסוים עבר אחד מילדי המשפחה במרוצה ליד החנוכייה המסודרת, ומבלי-משים סחב אחריו את המפה שעליה היתה מונחת החנוכייה, עוהכל נפל ל הרצפה… השמן נשפך, כוסיות-השמן נשברו, ובקיצור: ששון ושמחה… הילד היה בטוח שעכשיו הוא יקבל מאביו 'מנה הגונה'… אבל האב, שלא היה רק ת"ח, אלא גם איש-חכם, ניגש אל הילד וליטפו בחיבה, ואמר לו: בזכותך אקיים השנה מצווה שלא קיימת מעולם… הרי מפני שהנרות נפלו ארצה וכבו, אוכל לקיים את ההלכה 'כבתה אין זקוק לה'…
על אבא כזה הבטיחו חז"ל שהזהיר בנר יהיו לו בנים תלמידי חכמים. כי הזהירות איננה מתבטאת רק בעצם חיובי ההדלקה, ובקיום כל פרטי ההלכות הקשורות לנרות עצמם.
הזהירות צריכה להיות גם בכל מה ש'מסביב' להדלקה, כמו שתי הדוגמאות הנ"ל. ורק מי שמקפיד על קיום הדברים, יזכה לבנים תלמידי חכמים.
(גיליון קול ברמה בעריכת הרב משה מיכאל צורן)