מי שהיה פעם בבית הגר"ש גלאי שליט"א, בזמנים של קבלת קהל, יודע שהרב משתתף מכל לבו בצערן של ישראל. אנשים רבים משחרים לפתחו כשבפיהם מטענים אדירים של כאב, והרב מקשיב להם בכובד ראש, נאנח מכאב עמוק כשהוא שומע על צרתם, ובכל זאת, כל שיחה כזאת מסתיימת עם חיוך מעודד, ובאווירה של שמחה.
ניצלנו את שעת הרצון הזאת, כשהרב מתרפק על זיכרונות הילדות, והרהבנו עוז לשאול את הרב כיצד יכולים שני המצבים הללו לדור בכפיפה אחת במעונו, כשרגע אחת הוא דומע מצער וכאב על צרותיהם של אחרים, וברגע שלאחריו הוא מתמלא שמחה עצומה כאילו לא היה שקוע בצער כבד רק לפני זמן קצר.
"אם שמעתי את המקרה המצער בתור סיפור מעניין, אכן כדבריכם שהכאב נשאר ואחר כך אי אפשר לשמוח", משיב הרב, "אבל אם היה אכפת לי מזה ואני הולך אחר כך להגיד פרק תהילים, אז אחרי זה הייתי מרגיש הכי טוב בעולם כי עשיתי כל מה שאני יכול!
"אם אני סתם שומע סיפור זה סתם מצער אותי. אבל אם אני מתייחס, וזה אכפת לי, ואני עושה משהו בשביל זה, אז אני מרגיש טוב עם עצמי… עשיתי משהו בשביל זה!
"היום סיפרו לי סיפור, אשה ילדה בת, ושבוע וחצי אחרי לידה היא עברה היום ניתוח של 12 שעות בגלל סכנת חיים. הייתי צריך להשתגע מזה. לשמוע כזה סיפור! איזה צער נורא!
"אבל אמרתי שני פרקי תהילים יחד עם האבא שלה שצלצל אלי באמצע הניתוח, הרגשתי אני עושה משהו! הרגשתי כזה סיפוק… אני לא סתם שומע סיפורים והולך הלאה. כשאדם באמת מנצל את הדברים האלה בשביל לעשות משהו הוא מרגיש סיפוק, הוא מרגיש שהוא עשה משהו.
"הרי גם אדם שעובד ב'הצלה', למה הוא נהנה מעבודתו? הוא הרי רואה יותר סיפורים מזעזעים ממני, אבל הוא מרגיש שהוא עושה שליחות! גם אתה יכול, כל יהודי יכול לעשות שליחות!!!
"כל יהודי שומע צרה, כתוב בגמרא אם תלמיד חכם הוא צריך שיחלה עצמו עליו, ואם לא לפחות להגיד פרק תהילים או להצטער ולעשות משהו בשבילו. אם עושים משהו מרגישים סיפוק. אחרת אני באמת לא הייתי עומד בזה…
"אדם צריך לדעת, אם הגיע אלי כזה סיפור, אז יש לי שייכות לזה, יש לי שייכות לזה, תעשה משהו, תגיד לפחות פרק תהילים אחד וזה ייתן לך הרגשה טובה".
(מתוך שיחה נרחבת שתפורסם אי"ה ב'לקראת שבת' ביום חמישי)
הדף היומי
אני נהנה מאוד מהשיעורים ומהסיפורים המחזקים