המקום: עמדת הטלפון הציבורי בישיבת 'הנגב' שבעיר נתיבות.
הנוכחים: קבוצה מתלמידי הישיבה, וכן בחור נוסף שחזותו העידה עליו כי אינו משתייך לציבור שומרי המצוות.
תלמידי הישיבה סבבו את הבחור והאזינו בהשתאות לסיפור מופלא שגולל באזניהם בהתרגשות עצומה, סיפור שאירע עמו אך לפני דקות ספורות.
ומעשה שהיה כך היה:
יום אחד הופיע לפני הגה"ק רבי ישראל אבוחצירא זי"ע, הבבא סאלי, בחור על כיסא גלגלים. הבחור ישב לפני רבינו וסיפר כי נפצע במלחמת יום הכפורים, ולאחר סידרת ניתוחים נשאר רתוק לכיסא גלגלים כאשר רגל אחת בכלל לא מתפקדת, מצב הרגל השניה החל אף הוא להתדרדר וקיים חשש שיאלצו לקטעה.
הבחור, שהיה מרוחק מתורה ומצוות, שוכנע כמעשה של ייאוש לנסוע לנתיבות, אל הבבא סאלי זי"ע. כשהוא אומר בלבו, אולי בכל זאת יש אמת בכל אותם סיפורים ששמע על ה'ניסים' שיכול הצדיק לחולל.
שמע רבינו את סיפורו של הבחור, פנה אליו ושאלו: "תפילין אתה מניח בכל יום?"
"לא", ענה הבחור.
"על השבת אתה שומר?"
"לא", באה התשובה.
"אם כן", אמר לו רבינו, "תן תודה שרגל אחת שלך כן בריאה. הרי את הכח אנו מקבלים מאיתו יתברך, ואם אין אנו עושים את רצונו, בידו לקחת מאיתנו את אשר נתן לנו ולשתק אותנו כליל. ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, מה שכן יש לך הוא מתנת חינם".
מששמע זאת הבחור פרץ בבכי מר, שגרם להתרגשות אצל כל הנוכחים. לאחר שנשתררה דומיה בחדר, היישיר רבינו את מבטו אל עיני הבחור ושאלו: "אם אברכך ברפואה שלמה, ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות?"
"כן", באה התשובה.
"אם כן", אמר רבינו, "תן לי את ידך, ואני מברך אותך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך".
לאחר שנישק הבחור את ידי רבינו, אמרו לו הנוכחים לנסות לקום על רגליו. להפתעתו, הצליח מיד לעמוד, ואף לצעוד מספר צעדים ללא עזרת איש. בעודו המום מהשינוי הכביר שחל במצבו, ניסה להלך במהירות יותר גדולה, ועד מהרה מצא את עצמו ליד דלת דירתו של רבינו.
בקפיצה יצא החוצה והחל לרוץ, כשהוא פונה לעוברים ושבים בשאלה: "היכן יש טלפון ציבורי?"
הטלפון הקרוב ביותר היה בישיבת 'הנגב', מרחק כמאתיים מטרים מבית רבינו. הבחור הגיע לשם בריצה, ובהתרגשות עצומה סיפר לבני משפחתו בטלפון מה שקרה עמו זה עתה בביתו של הבבא סאלי.
תלמידי הישיבה לא יכלו שלא לשמוע את הדי השיחה הנרגשת והקולנית, ולאחר שסיים לשוחח עם משפחתו הקיפו אותו וביקשו לשמוע שוב את סיפורו על כל פרטיו. הבחור חזר שוב על הסיפור באזני הבחורים המשתאים, שלא האמינו למשמע אוזנם.
לאחר שעיכלו מעט את הדברים, נדבקו כולם בהתרגשותו של הבחור, ונסחפו לאווירת התעלות נפלאה. הם שילבו יד ביד ויצאו בריקוד של שמחה יחד עם הבחור להודות להקב"ה על הישועה הגדולה.
הסיפור עורר הדים רבים בעיירה, ומאוחר יותר הגיעו רבים לבית רבינו והשתתפו שם בסעודת הודיה מיוחדת לכבוד הנס הגדול. הבחור המאושר שמר את הבטחתו ושינה באופן יסודי את אורחות חייו, אך לא רק הוא חזר בתשובה, אלא רבים שנוכחו ושמעו את הסיפור, לא שכחוהו זמן רב והתחזקו באמונה וביראת שמים.
(ע"פ 'מאור ישראל', הובא בגיליון 'פניני הצדיקים)