לשם שמים
מה הרגשתו של עובד בחנות לכלי כסף, סביבו יש כלי כסף לרוב, גדולים ויקרים, חפצי פאר שאדם מן השורה אינו יכול אפילו לתאר – האם הוא מסתובב ברחובות בתחושת גאוה "ראו את עושרי ואת כבודי" – – –
ודאי שלא. זה הרי לא שלו. הוא רק מוכר בחנות.
כנ"ל פקיד בנק, שסופר ביום אחד יותר מאשר אדם מן השורה מרוויח בעשר שנים, ובכל זאת לא גבה עליו לבו.
מה שמעניין, שיש אנשים שכלי הכסף כן שלהם, ושטרות הכסף שהם סופרים שייכים להם פרטי, ולמרות זאת התחושה שלהם כאותו מוכר וכאותו בנקאי.
איך עושים זאת? – – –
*
מסופר שלסבא קדישא ה"מאור עיניים" זי"ע היו שני בנים, הרה"ק רבי משה והרה"ק רבי מרדכי. ה"מאור עיניים" עצמו היה כידוע נוהג בדלות ובפשטות. פעם "הלשינו" בפניו על בנו הרה"ק רבי מרדכי, "המגיד מטשערנאביל", שנוהג ברחבות ובעשירות כאחד העשירים… אמר המאור עיניים "אני רוצה לראות זאת במו עיני…
הגיע ה"מאור עיניים" לבקר את בנו, וביקש לדעת האם אמת הדבר שיש לו כלי כסף וכלי זהב ואורלוגין… אישר בנו המגיד שאכן יש לו והראה לאביו את הכלים היפים והיקרים.
התפלא ה"מאור עיניים" ושאל: אמור לי בני, מה צורך יש לך בכל אלה? – – –
נענה המגיד ואמר: הגמרא מביאה במסכת כתובות (קד.) שבשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר "רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה". הקשה המגיד ואמר: והרי ידוע מחז"ל שרבי הקדוש היה עשיר גדול, ואם לא נהנה בעולם הזה מאומה מכל העושר שהיה לו, למה לו כל העושר – – –
"אלא" סיים המגיד "בוודאי יש אף בכך דרך לעבודת ה'".
הדברים הניחו את דעתו של ה"מאור עיניים" והוא יצא מבית בנו בשמחה וברוח טובה.
*
למלכות בית רוז'ין הייתה דרך גבוהה ומיוחדת בהנהגה מלכותית, גינוני מלכות אציליים נעטפו במסתורין של קדושה ועבודת ה'.
רבי יצחק מראדוויל, היה הבן של הזלוטשובע-מגיד, המגיד מזלוטשוב. פעם הוא נסע 'נסיעה' אל רבי ישראל ריזינער זכותו יגן עלינו. רבי יצחק מראדוויל היה בעצמו יהודי קדוש והיו לו חסידים שהסתופפו בצילו. כשהוא עבר בדרכו לרוזין דרך עיר אחת ששם היו חסידים שלו, של רבי יצחק, אמרו לו החסידים יש לנו שתי שאלות לשאול, האם אנחנו יכולים לשאול. אמר להם: תשאלו.
שאלו החסידים "רבי, למה אתם נוסעים לרוז'ין". השאלה הזאת הייתה במקומה בגלל שרבי יצחק מראדוויל היה כבר מבוגר, ואילו הרה"ק מרוזין היה באותה עת אברך צעיר לימים.
השאלה הנוספת ששאלו אותו החסידים: למה הרבי נוסע בעגלה פשוטה, ואילו רבי ישראל ריז'ינער נוסע בעגלה מכובדת.
אמר להם, אשיב לכם על ראשון ראשון.
בעת שנסעו שני האחים הקדושים הרבי רבי שמעלקא מניקלשבורג ואחיו רבי פנחס בעל ה"הפלא"ה", בפעם הראשונה למגיד זיע"א, הם עברו דרך העיר בראד. נכנס אליהם אחד מחכמי בראד ואמר להם: למה אתם נוסעים למגיד, אם בשביל "נגלה" אתם לא צריכים רב, כי הם כבר היו מפורסמים לתלמידי חכמים מופלגים. ואם על לימוד "נסתר", נתן להם ספר קבלה, ואמר להם: תלמדו בספר הזה ותדעו גם קבלה.
השיבו לו האחים הקדושים: כעת אנחנו נוסעים אליו לראשונה, לבקש מפיו תורה ומוסר, עוד לא ידענו ולא ראינו את המגיד ולכן איננו יודעים מה להשיב. אבל כתוב "אמת קנה", איננו יכולים לפטור עצמנו מלחפש את האמת, וכשנחזור נוכל לומר לך אם היה לנו עבור מה לנסוע, ונסעו.
כשחזרו, חלפו שוב על פני העיר בראד ונכנסו לאותו אחד מחכמי בראד ששאל אותם, ואמרו לו: הצדק אתך… לא היינו צריכים לנסוע כי אם ללכת ברגלינו אליו – – –
זו הייתה התשובה הראשונה של רבי יצחק מראדוויל לחסידים ששאלו אותו למה הוא נוסע לרוז'ין. לא רק לנסוע לרוז'ין צריך, אלא אפילו לטרוח וללכת ברגל.
ועל השאלה השניה, מדוע הריז'ינער נוסע במרכבת פאר, השיב להם כך: הגמרא אומרת במסכת ברכות (נה:): אמר רב הונא, לאדם טוב לא מראים חלום טוב, לאדם רע לא מראים חלום רע. תניא נמי הכי, כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע. מקשה הגמרא: וכי אפשר שדוד כל ימיו לא ראה חלום טוב, והכתיב לא תאונה אליך רעה, דהיינו שלא ראה חלום רע. ומתרצת הגמרא איהו לא חזי ליה אחריני חזו ליה. כלומר, הוא עצמו לא ראה חלום רע, וכוונת רב הונא שאחרים ראו עליו.
לשון הגמרא צריכה עיון, מה הכוונה "אחריני חזי ליה", הם חלמו "עליו", הם לא חלמו "לו". האם אפשר לחלום לאדם?! חזו ליה?!
אלא פירוש הגמרא הוא כך: 'חלום' נקרא 'עולם הזה', לאדם טוב אין לו עולם הזה – אין לו הנאה בעולם הזה. ומביאה הגמרא לראיה את הברייתא, תניא נמי הכי, כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב – העולם הזה, ומקשה הגמרא: וכי לא ראה דוד עולם הזה לטוב, הלא היה מלך וישב וגר בפלטרין של מלכים ורכב ונסע בעגלה של מלך. ועל כך באה תירוץ הגמרא: "איהו לא חזי ליה", זאת אומרת, לעצמו לא היתה לו שום הנאה כל ענייני העולם הזה, אלא רק "אחריני חזו ליה" – אחרים, סתם אנשים, הם חשבו שיש לו הנאה בעולם הזה. ראו אותו נוהג במלכות, ראו עבדים ומשרתים, ראו פאר והדר, ולפי דעתם הבינו שהוא נהנה מהעולם, בזמן שאליבא דאמת לא עניינוהו ענייני העולם, ורק שם ה' לנגד עיניו.
סיים רבי יצחק מראדוויל ואמר: כעת תבינו שאנשים גדולים כמו הריז'ינער, יכולים לנסוע במרכבת פאר, ואין דעתם כלל על הכבוד המדומה של העולם הזה.
*
אין לנו מושג על הדרגה הנשגבה של שררה כלפי חוץ בזמן שפנימיות הלב מלאה הכנעה ושפלות והכבוד ניתן רק למלך הכבוד, אבל הסיפור הבא פותח לנו צוהר אל הקודש פנימה, אצל אותו מלאך ושרף, הריז'ינער זכותו יגן עלינו.
את הסיפור סיפר נכדו, רבי נחום מרדכי מטשורטקוב זיע"א שנפטר בשנת תש"ו, והוא מספר בספרו "דורש טוב":
פעם במוצאי שבת, יצא קדוש ישראל הרבי מרוז'ין זכותו יגן עלינו, לקדש את הלבנה. היה זה בימות החורף, ובחוץ שרר כפור מקפיא, ושלג כיסה את פני הארץ. משך שעה ארוכה עמד הריז'ינער דבוק במחשבותיו הקדושות בלא לזוז ממקומו, ורק אחרי שכולם סיימו ואחרי ששרו "טובים מאורות" כנהוג, הוא חזר באיטיות לחדרו. והנה, כתם של דם, ועוד כתם, כל מקום בו הוא דרך נותר כתם של דם על השלג.
רק אז נודע שהמגפיים היפות והמהודרות העשויות מעור יקר של צבי הם ללא סוליות… וכך, בתוך הפאר, בתוך ההדר, עשה הריז'ינער "גלגול שלג" בהסתר ובצנעה. בחוץ נראה היה שיש לו את המלבושים הכי מחממים, ואף אחד לא שיער שהרבי יחף, ללא נעליים, על גבי השלג המקפיא.
*
לאור זאת ניתן להבין את דבריו הקדושים של ההייליגע ריז'ינער, שבשעת פטירתו היו המילים האחרונות שלו לפני הסתלקותו: הגמרא במסכת כתובות (קד.) מספרת על רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא: 'בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה'. ואני אומר שלא נהניתי מהעולם הזה אפילו כחוט השערה – – –
*
יש בהנהגה זו גם אור מופלא, כמובן הנהגה שמתאימה לצדיקי אמת, חז"ל הרי דרשו את הפסוק (דברים ו ה) 'ואהבת את ה' אלקיך וגו' ובכל מאדך', שהכוונה בכל ממונך, ולפי זה ככל שיש לו יותר נכסים, כך הוא מרגיש יותר את הגדלת המציאות של אהבת ה' שבו, שאינו מניח בלבבו שום פינה לאהבת נכסיו המרובים, אלא כולו בוער באהבת ה'.
*
ידוע מהספרים הקדושים כי רבי יהודה הנשיא היה משורש יעקב אבינו, עד שנתנו רמז ואמרו "הנשיא" ראשי תיבות: "ה'וא נ'יצוץ ש'ל י'עקב א'בינו" ('מגלה עמוקות', ואתחנן, אות פג). ובשניהם רואים את העניין הזה שלא נהנו מהעולם, כמו שכותב ה"הפלאה" שאי אפשר לזכות לכתר תורה מבלי לפנות את הגוף מכל תאוות העולם הזה, וכמו שהמשנה אומרת ב"אבות" "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל", ויסתפק באשר ימציאהו השי"ת אם רב אם מעט. וכן כתבו התוספות בכתובות (קד. בד"ה לא נהניתי אפילו באצבע קטנה) דאמרינן במדרש 'עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו' וכו', והוא בחינת 'יעקב אבינו', דכתיב 'ויעקב איש תם יושב אוהלים' כי במיעוט תאוותו לא היה חסר לנפשו כלום, לכך היה נקרא 'איש תם', ועל ידי זה היה 'יושב אוהלים' של תורה.
ה"פרי צדיק" (פרשת קדושים אות ח) מבאר את עומק מידה זו שאחז בה רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, עד שאמר על עצמו "ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה", והשאלה נשאלת, וכמו ששואלים התוספות (ע"ז יא.) איך זה מסתדר עם מה שהגמרא אומרת (ברכות נז.) שלא פסק מעל שולחנו של רבי הקדוש לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ומבאר ה"פרי צדיק" שהוא אחז במידה הזו של יעקב אבינו ע"ה שלא הרגיש שום הנאה והיו כל הנאותיו בקדושה כאדם הראשון קודם החטא, (ולכן יעקב אבינו לא מת (תענית ה:). וגם אצל רבי הקדוש מוצאים את הבחינה הזאת (כתובות קג.) שהיה מגיע לביתו אחרי פטירתו לעשות קידוש, וכאותו דבר פלא שמובא בספר חסידים (סימן תתשכט) שרבי הוציא את הרבים ידי חובתם בקידוש, בגלל שהיה דינו כחי, ולא חל עליו הכלל של "במתים חופשי – כיון שאדם מת נעשה חופשי מן המצוות", כי הוא נחשב לחי.
*
לפי זה ניתן לפרש את מה יעקב אבינו אמר בפרשת ויגש, "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", שכוונתו שבענייני העולם הזה היו שנות חייו "מעט ורעים" למרות שהיה לו קניינים למכביר "שור וחמור צאן ועבד ושפחה" אבל מבחינת הנאות-העולם לא היה לו בזה כלום.
זו גם הייתה בקשתו של יעקב אבינו בתחילת פרשת ויצא, "לחם לאכול ובגד ללבוש", לא מותרות ולא הנאות העולם הזה רק מה שמוכרח, לחם לאכול ובגד ללבוש ולא יותר מכך, שלא להנות מהעולם.
*
כיוון שכך מאירים באור בהיר וצח דברי המדרש על הפסוק הראשון של פרשת השבוע (בראשית רבה צו ה): בחייו היה רבי הקדוש דר בציפורי שבע עשרה שנה והיה קורא על עצמו 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – וחיה יהודה בציפורי שבע עשרה שנין'.
וההסבר לכך, לפי האמור, כי אכן רבינו הקדוש הולך בדרכו של יעקב אבינו ע"ה, במידה הזו שלא ליהנות מהנאות העולם הזה. ובגלל שהשנים האלו היו השנים השלוות והרגועות של רבינו הקדוש, לאחר שסבל יסורים רבים כמבואר בגמרא (ב"מ פה.), בא רבי הקדוש והשווה את השנים הרגועות שלו לשנים השלוות של יעקב אבינו במצרים. לומר כי אמנם היו אלו שנים שלוות, אך הם היו מקשה אחת של עבודת השם ללא פניות וללא הנאות עצמיות, ואדרבה גם כל מה שהיה עומד לרשותם, מכל טוב הארץ, היו מעלין הכל לשמים, שכל מעשיהם היו לכבוד שמים.