יקותיאל יהודה גנזל
ככל שהקורונה מייצרת מוטציות מתחדשות, כך גם צצות "תובנות קורונה" חדשות. וגם כשאני חושב בייאוש שזהו, מוצו התובנות הרוחניות-אמוניות של הקורונה, גרורותיה, השלכותיה, תסמיניה ונזקיה. בכל זאת אנו נמצאים בנקודת זמן תקדימית והיסטורית של סֶגֶר על סגר על סגר הוסגרנו. אבל מסתבר שהמוח היהודי ממשיך לייצר 'מוסר השכל'.
כמו ההברקה הבאה אותה השמיע באוזני ידיד וגרפיקאי מוכשר (ובעצמו כותב בחסד עליון), הרב מנשה הורביץ, בעלז'ער חסיד מבית-שמש.
והרי היא לפניכם:
במבט על תקופת הקורונה והדבקותיה האפידמיולוגיות (משעשע אותי מדי פעם לחשוב על האיש שהמציא את המילה המורכבת הזו), נגלה שהקורונה לא תקפה את הציבור כולו בצורה אחידה. הקורונה הגיעה לכל אחד מהנדבקים בה, באריזת צלופן אישית ושונה. היא פגעה בנדבקים באופן אישי ואינדיבידואלי. יש מי שסבל מרורות מהקורונה, צרות וייסורים, אשפוז והנשמה (וישנם רבים שהקורונה גם היתה שליח הא-ל להעלותם אל עלמא דקשוט); יש מי שהקורונה השכיבה אותה במיטה מבלתי יכולת לזוז ויש מי שהיא רק הותירה בו חולשה או עייפות או חולשה ועייפות גם יחד. יש מי שאיבד לפרק זמן את חוש הטעם או את חוש הריח או את חוש הטעם והריח גם יחד. יש מי שהשתעל, יש מי שהרגיש מחנק, יש מי שקדח מחום. ויש גם כאלה שלא הרגישו כלום ואלמלא נבדקו – מעולם לא היו מתוודעים לנגיף המאיים השוכן בריאותיהם, רדום ומושבת.
איך קוראים לזה בלשונם של חז"ל? כשם שפרצופיהם אינם שווים כך קורונותיהם אינן שוות.
במה זה בדיוק תלוי, האם בסוג הדם או בחוסן המערכת החיסונית, האם במיקום בתור שרשרת ההדבקה או בכמות או גודל הנגיף שחדר – את כל אלה אשאיר לאנשים בעלי המצח החרוש והמיקרוסקופים הדיגיטליים, חוקרי הרפואה.
מה שאנחנו יכולים ללמוד מזה: שכל אחד הוא שונה. לגמרי שונה.
מעולם אי אפשר ללמוד מאחד על השני ולהשליך מאחד על השני. יש מי שלומד כל היום וכל הלילה, אשרי חלקו; ויש מי שלא מסוגל כי אם להקדיש עתים לתורה. יש מי שמסוגל להתפלל שעות ארוכות ויש מי שמתפלל במניין מסודר. יש מי שגדול במעשי חסד, והשני גדול במעשי צדקה. יש מי שפועל לזיכוי הרבים ויש מי שמחזק את עצמו ואת משפחתו. לעולם אל לנו לפזול אל השני ולנסות לחקות אותו. אפשר להסתכל על השני ב'קנאת סופרים' ולהגיד: "כמו שהוא מתאמץ ועושה הכל כדי לעשות את מה שביכולתו. כך גם אני אתאמץ ואעשה את כל אשר ביכולתי". אבל זאת צריכים לזכור, שאין כלל ואין הוראות-ציבור, ההישגים ברוחניות מתקדשים לפני האינדיבידואל, לפי כל אחד ואחד, כוחותיו ויכולותיו.
כשאדם לומד לחיות את 'הקורונה הרוחנית' שלו לפי התסמינים האישיים שלו. הוא לומד להיות 'שמח בחלקו'. וכפי שספרי החסידות לימדונו: צריך להיות 'שמח בחלקו' גם ברוחניות.