"וכן אמרו חכמים זכרונם לברכה (בבא בתרא טו, א) היש בה עץ – אם יש מי שמגין על דורו כעץ" (מסילת ישרים פרק יט).
מנהג היה בחצר בעלזא, לשטוח תבן מתחת רגלי האדמו"ר בתפילות יום הכיפורים, גם מחמת הצינה (משום שעמדו להתפלל ללא מנעלים) וגם לצורך הכריעות של יום הכיפורים, כמובא בפוסקים (דרכי משה סי' תרכ"א סק"ו בשם ה'מרדכי') "נוהגין ליתן עשבים בבית הכנסת כדי להפסיק בינו לבין הרצפה משום דאסור לשטוח אפיים ארצה".
עם סיום קדיש 'תתקבל' בצאת היום הקדוש, חטפו החסידים מאותו קש – "היי" באידיש, לא לפני שהרבי עצמו גם כן נטל ממנו. תבן זה התפרסם כסגולה גדולה ובדוקה לכל מילי דמיטב, וכאמור אף האדמו"רים בעצמם נטלו ממנו, והניחוהו במיטתם למרגלותיהם עטוף במטפחת. חסידים ואנשי מעשה נהגו לצוות לבניהם אחריהם כי לאחר אריכות ימים ושנים בעת הטמנתם ישימו למראשותיהם מן התבן.
סגולתו של הקש המיוחד החלה להתפשט בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר שנה אחת חלה הרה"ק מהר"ם מבילגוריא זצ"ל (אביו של יבדל"ח האדמו"ר מבעלזא שליט"א) ומצבו היה מסוכן מאוד. אביו, האדמו"ר מהרי"ד מבעלזא, ביקרו מדי יום, אך בערב יום הכיפורים שיגר אליו שליח לומר לו כי את הביקור היומי ישלים במוצאי היום הקדוש.
בצאת יום הכיפורים בא אביו לבקרו והביא עמו חופן מן התבן שעליו ניצב בעבודת היום הקדוש, וכך אמר: "הא לך מן התבן הזה בידיך, הנח אותו תחת הכר שלמראשותיך. אני תפילה שתהיה לך רפואה שלימה". והנה באורח פלא סר ממנו החולי והוא קם על רגליו. "מני אז", סיפר המהר"ם, "החלו חסידים לחטוף מן התבן עליו עמד אבי זצ"ל ביוהכ"פ, נשאוהו ברטט של קדושה ואמונה גדולה בסגולותיו".
הרה"ח ר' דב בערל קורנבלי סיפר, כי בשנת תש"ד היה אצל האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל בעיר פעסט ביום הכיפורים, ובמוצאי היום נטל עמו, כמו כולם, מהעשבים ששטחו למרגלותיו והטמינם בחיקו. כל ימי המלחמה והטלטולים הוא חש את השמירה המעולה שליותה אותו על כל צעד ושעל, והשיא היה בהיותו באושוויץ תחת המגלב הצורב של הצורר המפורסם שהתקלס שם בבני עמנו.
היה זה כאשר יום אחד הוא נתפס נוטל פריט מזון ללא רשות. לפי כללי המחנה היתה אחת דתו למות. כשהבחין שכלתה אליו הרעה, זעק לפתע בקול גדול: "איך אתם יכולים להרע לי? הרי יש לי קש מהבעלזער רב?!"…
היה ברור לו שהצורר לא הבין דבר מדבריו. אבל הזעקה והקש עשו את שלהם… והוא נבעט משם בגסות מבלי שתיפול שערה משערות ראשו.
(ע"פ ספר צנצנת המן)