הסיפור הבא נשמע מפיו של הרה"ג רבי מרדכי רוזנפלד זצ"ל, גבאי ביהכ"נ 'בנות עזרת ציון' בשיכון פאג"י. השכונה הירושלמית נוסדה בשנת תש"ו, אך במלחמת תש"ח מצאה את עצמה על גבול הקו הירוק'. חלק מהתושבים עזבו ואת מקומם תפסו בהמשך ניצולי שואה שעלו מהונגריה, ביניהם הרב רוזנפלד.
כידוע פקדה השואה את הונגריה רק בסוף המלחמה. בעוד שבארצות אחרות 'הסתגלו' רח"ל למאורעות, הרי שבהונגריה היכתה השואה מהיום למחר. כך מצאה את עצמה לפתע משפחת רוזנפלד מכותרת, נרדפת על נפשה. למזלם של הרוזנפלדים הסכים גוי להסתיר אותם במרתף שמתחת לביתו. למרות הכל עדיין לא הפנימו ולא קלטו יהודי הונגריה את עוצם הסכנה בה היו שרויים.
יום אחד נכנס למקום אורח, אדם גבוה כבן שישים, מגולח למשעי עם כובע קש גדול על ראשו. הנער מרדכי רוזנפלד לא הסיר את עיניו מהאיש, בוחן אותו שוב ושוב. מי זה? מה זה? יהודי? מה האדם הזה עושה פה? רגע! אני מכיר אותו? פתאום הוא קולט: הלוא זה הגאון רבי יששכר שלמה טייכטל, האיש שתורתו מכרזת עליו מסוף גולת הונגריה ועד סופה.
גם בשעות טרופות אלו המשיך הרב טייכטל להסתובב מקיבוץ יהודים אחד למשנהו, לחזק, לעורר ובעיקר לדרבן יהודים להציל את עצמם. הוא מיד קפץ אל הרב טייכטל וביקש: "מיר זענען דא עטלעכע וואכן, שבורים ורצוצים, זייט אונז מחזק!" – אנחנו שוהים פה כמה שבועות, שבורים ורצוצים, תחזקו אותנו.
השיב הרב טייכטל: אספר לכם סיפור. בבית כנסת גדול בעיירה יהודית נפטר השמש. התכנסו ז' טובי העיר ודנו את מי למנות לשמש, וכיצד לדאוג לאלמנה של השמש הקודם באין לה כל משענה. קם אחד ואמר שיש לו רעיון אחד שיפתור את שתי השאלות: ימנו את האלמנה כשמש. זה יהיה פחות נוח, היא תצטרך לסגור את בית הכנסת בשעה שהיא מסדרת, מחליפה פרוכות ומיטיבה את הנרות, אך זה עדיין הפתרון הטוב ביותר. נכנסה האלמנה לנעלי בעלה, ותשקוט העיר עד ר"ח אלול.
בתחילת אלול התכנסו הגבאים לדון בצורכי הקהילה לקראת הימים הנוראים. הוציא אחד מהם את 'א לאנגע שטעקן' [- המקל הארוך] בעזרתו נקשו על חלונות היהודים שהתגוררו בקומה שנייה והעירו אותם לסליחות. נו, מי יעיר לסליחות? בשביל זה יש שמשית! נרתעה האלמנה מהרעיון, אך בלית ברירה הסכימה. בליל ראשון דסליחות באשמורת הבוקר נטלה את 'א לאנגע שטעקן' ודידתה עד הבית האחרון בשטעטל'. עטופה היתה בכמה מעילים שיגנו עליה מפני כפור הכלבים כפי שרק אירופה יודעת לתת. דפקה על החלון בבית הראשון: והכריזה מעשה-שמש: "שטייט אויף צו סליחות!"
"מי מעיר אותי?" נשמע מהבית קול גס. "מי מעז להעיר אותי באמצע הלילה?". החלון נפתח במהירות וראשו של 'יענקל שאדער' נע בתנועה מאיימת. נעבעך, חדשה היא בתפקיד, אלמנה אומללה. מנין לה לדעת שלא מסתבכים עם השייגץ של העיירה? שייגץ הוא היה, אבל לב יהודי עדיין פיעם בקרבו. קלט במהירות את הסיטואציה, חטף ממנה את 'א לאנגע שטעקן' ויצא בעצמו לסבב המתיש. "שטייט אויף צו סליחות, שטייט אויף צו סליחות".
החלון הראשון נפתח. "יענקל שאדער?! חי חי חי, אוכל נבילות וטריפות שכמותך יעיר אותי לסליחות?!" בחלון השני התגובה היתה דומה. "מחלל שבת שכמותך יעיר אותי לסליחות?!" ואף בשלישי – "דו קורטן-שפילער [- משחק בקובייה] וועסט מיר אויף וועקען צו סליחות?!"
סיים את הסיבוב וחזר לביתו שבקצה העיירה. באותו בוקר הופיעו היהודים לשחרית כרגיל – בשעה 6:00. הרב חיכה מאשמורת הבוקר שיתאסף מניין לסליחות – אך אין. הוא סימן לבאים לאות איחור, אך הם רמזו שיסבירו את עצמם לאחר התפילה.
"שלחתם לנו את יענקל שאדער", נימקו היהודים את אי הגעתם. הרב התפלא על מה הם מדברים, עד שהתברר מה קרה. נענה הרב ואמר: "גערעכט זענט איהר, אבער צו סליחות דארף מען קומען" – אתם צודקים, אבל לסליחות צריך לבוא.
ועל המילים האחרונות חזר הרב טייכטל שוב ושוב בלב רגש ובניגון: "אבער צו סליחות דארף מען קומען!". סיכם בנימה אקטואלית ואמר: גם אם שייגעץ כמו 'יענקל שאדער' מעיר את היהודים לעלות לארץ ישראל, יש לעשות את הדבר הנכון. פה מסוכן.
לקח הנער מרדכי רוזנפלד את הדברים לליבו, וגם במצב הקשה בו היה שרוי עשה הכל כדי להימלט ולעלות לארץ ישראל (מפי הרה"ג רבי יוסף וינברג שליט"א ששמע מפיו).
**
ולמעשה…
ערב יום הכיפורים. מול כל הנימוקים שמסבירים מדוע לא מולאו המשימות של שנת תשפ"א, מהדהדת הקריאה בניגונה התובע וחודר השיתין:
"אבער צו סליחות דארף מען קומען!"
הכל נכון – "אבער צו סליחות דארף מען קומען!"
(פורסם במדור 'מעשה למעשה', יתד נאמן וילך תשע"ז)