"סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן" (במדבר כח ה)
סיפר הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א באחת משיחותיו: רבי נסים נחום זצ"ל היה הבן השביעי והצעיר במשפחתו שהתגוררה בטריפולי שבלוב. בטריפולי היו עשרים ושנים בתי כנסיות. מדי יום שישי נהגה אמו ע"ה, שהיתה צדקת גדולה, לעבור בכולם עם נערותיה, לנקות את שטיחי בית הכנסת, ולמלא את המנורה שמעל ארון הקודש בכמות שמן זית שתספיק למשך שבוע שלם. מדובר היה בכמות גדולה – כמה ליטרים בכל שבוע לכל מנורה!
מלבד זאת עסקה רבות גם בענייני צדקה וחסד. בית יפה היה להם ואמו, מרת רבקה, יעדה אגף מיוחד לאורחים. בחדרים הללו התארחו רבנים שהגיעו מירושלים ומעוד ערים, על מנת לאסוף צדקה לעניים.
אחד מן האורחים הקבועים שלהם היה תלמיד חכם, מקובל מחכמי ישיבת בית אל. אחת לשלש שנים נהג המקובל להגיע לביתם. פעם ניגשה אליו אותה צדקת ואמרה: "שבעה בנים לי, ואני רוצה שלכל הפחות אחד מתוכם יהיה רב ותלמיד חכם".
שמע הרב את בקשתה הטהורה והבטיח לה, שבפעם הבאה שיבוא ידאג להביא לה משהו לצורך זה. כששב לביקור הבא הביא עמו בנרתיקו קמע כתוב על גבי קלף, והורה לה להניח אותו על הבן שאותו היא מבקשת ליעד לתלמיד חכם.
הבנים כולם למדו באוניברסיטה שפות ועוד לימודים חיצוניים, וחלקם עסקו במסחר. נגשה האם אל בנה הקטן רבי נסים נחום, שהיה אז בחור צעיר ונתנה לו את הקמע, והורתה לו להניחו עליו. שמע לה והלך כבכל יום ללימודיו ולעסקיו.
והנה, לא חולפת מחצית השעה, והוא שב הביתה – פתאום אין לו חשק ללמוד, החברים אינם מדברים אליו, והפרופסור המהולל נדמה לו כשיכור… יש לו רעיון חדש: הוא רוצה ללכת לבית הכנסת וללמוד שם כדי לגדול תלמיד חכם.
הוא ישב ולמד תורה במשך כמה חודשים, ולאחר מכן אמר לאמו: "הבה ונעלה לארץ ישראל". עלו שינהם לארץ ישראל בשנת תר"ן וישבו בשכונה חדשה, שהיה אחד ממיסדיה – שכונת הבוכרים. הוא החל לעסוק בתורת הנסתר, ועד מהרה הלך וגדל, עד שנעשה מקובל גדול.
כשנוסדה ישיבת הקבלה של רבי שאול דויק זצ"ל, רבי נסים נחום היה זה שהחזיק בה. מלבד זאת נהג להדפיס ספרים ולחלק אותם חינם אין כסף לכל מי שהתחייב ללמוד בהם. במסגרת זו הדפיס ספרים נדירים ביותר. בשנים מאוחרות יותר עמד בראש הנהלת ישיבת "פורת יוסף", ונקרא גם גבאי הישיבה. מכיסו הפרטי מימן את כל הלומדים בישיבה.
רבי עזרא עטיה זצ"ל סיפר, כי רבי נסים נחום רצה לכפר על השנים שבהן עסק בעיניני העולם הזה ולא למד, וכדי להזדכך ולהיטהר היה עורך סיגופים ותעניות. במשך שנתיים רצופות היה טובל במי קרח, ובמימי הקיץ שבהם לא היה קרח, היה מביא קרח ממקומות אחרים, משבר אותו בתוך המקווה, וטובל במים הקפואים. הוא הפסיק את הטבילות הללו כאשר באחד הימים ראה תוך כדי טבילה את אהרן הכהן שאמר לו: "עצור והפסק לענות את עצמך!"
זכות עצומה זו של אמו בהדלקת הנרות בבתי הכנסת, עמדה לה להעמיד בן צדיק וקדוש כמותו, איש קדוש וטהור, בעל צדקה, תלמיד חכם מופלא אשר הרבה תורה בעולם – ממש כדברי רבותינו: "הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים".
(דורש ציון)