סיפר הגה"צ רבי נטע פריינד מעשה שהיה ביהודי שהגיע לציון קדשו של רבנו ה'אור החיים' הקדוש להעתיר לישועה להיפקד בזרע של קיימא. ברגע מסוים הבזיקה כמן הארה שמימית בלבו של האיש והוא לחש: "ריבונו של עולם, מקבל אנוכי על עצמי שאם אפקד בישועה ובן זכר ייוולד לי, אקרא שמו 'חיים' והוא יישא את שם הצדיק עליו כל ימיו עלי אדמות". התחושה כי היתה זו שעת רחמים ועת רצון, הקלה את צעדיו בלכתו מן הציון הקדוש לביתו. וכאשר חש כן היה, ולפקודת השנה נולד לו בן זכר למזל טוב.
אלא שחודשים אחדים קודם לכן נפטר בשיבה טובה סבו של האיש, ועתה התגוששו בלבו התגוששו שני השמות. ברור היה לו כי חייב הוא לקרוא את שם הרך הנולד 'חיים', אך סבר להוסיף את השם 'דוד' כשמו של הסבא המנוח. ספק היה בלבו, אם יקדים את חיים לדוד או להיפך, וגם בספק זה היה לו ספק ספיקא, אולי אסור לו לכזב בדבריו למחצה ועליו לתת את השם 'חיים' לבדו.
מתוך לבטיו שלא ידע לשית להם עצות בנפשו, קם האיש ונסע לתל אביב, למעון קדשו של הרה"ק רבי אהרן מבלעזא זי"ע, וכאשר נכנס אל הקודש פנימה שח דברים כהווייתם ושאל הדרכה.
משסיים לשאלו, הזדעזע הרה"ק מבעלזא והשיב בחיל וברעדה: "ה'אור החיים' הקדוש היה מלאך! איך ניתן לצרף מלאך עם אדם בחדא מחתא?"… ויקרא שמו בישראל 'חיים'….
(גליון פניני עין חמד מתוך 'נר המערבי')