כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל (במדבר כד א).
שח הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל: "הכרתי יהודי באנגליה בשם ר' גרשון שווארץ, שהיה זקן מופלג ונפטר בגיל מאה ואחת עשרה שנה, וסיפר פעם שזכה לאריכות ימים בברכת רבי דוד"ל מטולנא. כשהיה ילד קטן בגיל שש, היתה שאלה בספר תורה, ורבי דוד"ל קרא לו לבדוק את האות בספר התורה, והוא אמר את האות הנכונה והכשירו את הספר להמשיך לקרוא בו. אמר לו רבי דוד מטולנא: "כשם שאתה הסבת לי עונג ונחת רוח שהספר תורה כשר, כך אני צריך לשלם לך כגמולך הטוב, ואברכך שיהיה לך חיים טובים בריאים ואריכות ימים". וסיפר אותו זקן כי מעולם לא הלך לרופא. (בית ומנוחה).
הובא בספר 'גן הדסים', שפעם אחת נכנס אל הגר"א אברך אחד, והגר"א לא שם לבו אליו מרוב עמקותו, והאברך הרגיש חלישות הדעת מכך ואמר למישהו: אולי להגר"א יש איזו טינא עלי? אותו אחד שאל את הגר"א אולי יש לו טינא על פלוני ופלוני, אמר לו הגר"א: "ח"ו, יאריך ה' ימיו עד מאה שנה, למה הוא חושב כך?" כשהגיע הנ"ל לגיל תשעים ושמונה נחלש מאד ורצו בני ביתו להבהיל רופא, אמר להם: אין צורך, יש לי הבטחה מהגר"א שאחיה עד מאה שנה, ויש לי עוד שנתיים, ואני לא מוחל אפילו יום אחר מזה. וכן היה, שנפטר בגיל מאה שנה (שם).
מובא בספר 'זכור לדוד' לזכרו של ר' דוד פרנקל זצ"ל, שהיה מבאי ביתו של החזו"א: כשסבו רבי יצחק היה ילד קטן בן שש שנים, פרצה מגפת מלריה בעיר והפילה חללים רבים. אבי סבו לקח את הילד ורץ עמו ל'דברי חיים' מצאנז שיברך אותו. ה'דברי חיים' ברך אותו שיאריך ימים בבריאות שלמה, ואכן ברכתו נתקיימה וזכה להיות בבריאות לאורך ימים ושנים ולא ידע חולי ומכאובים כל ימיו. בהגיעו לפרקו נשא אשה בשם שבע שהיתה חולת לב מילדותה, וכל פעם שחלתה היה נוסע עמה אל ה'דברי יחזקאל' משינאווא, בנו של ה'דברי חיים', שיברך אותה. פעם אחת הזכיר ר' יצחק לפני ה'דברי יחזקאל' כי זכה לקבל ברכה בימי ילדותו מאביו לאריכות ימים בבריאות שלמה. נזעקה האישה ואמרה: "לו יש ברכה, ומה יהא עלי?" השיב לה ה'דברי יחזקאל': "אל דאגה, את עוד תחיי אחריו". ואכן הסבא ר' יצחק היה בריא לגמרי עד גיל זקנה ושיבה ולא נזקק למקל ולא למשקפיים. בגיל שמונים ושבע חלה ואושפז, וכעבור יומיים נפטר. לא עבר אלא יום אחד ונפטרה גם אשתו מרת שבע (אוצר היהדות א').
מסופר שבעיירה רופשיץ התגוררה משפחה ולה ילד משותק. יום אחד יעצו לבני המשפחה: דרכו של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ לעבור לבית מדרשו דרך גשר צר העובר על פני הנהר. הניחו את הילד המשותק על הגשר. עלה הרבי מרופשיץ על הגשר כשהוא שקוע בשרעפיו, והילד כצפוי חסם את דרכו. חשב הרבי לתומו שהילד השתטח שם להנאתו, על כן דחקו ברגלו והורה לו: קום. ויהי אך יצא הדיבור מפי הצדיק, מיד קם הילד ופינה את המעבר (שם).