הרב ישראל ליוש
ביום ב' בכסליו חל יום היא"צ של הגאון הגדול רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת 'בית מדרש גבוה – לייקווד'.
רבי אהרן נולד בשנת תרנ"ב, לאביו הגאון רבי שניאור זלמן פינס קוטלר זצ"ל רבה של סוויסלוץ'.
נתייתם מהוריו בגיל צעיר, ונשלח ללמוד ב'קרינקי', ב'מינסק' ובישיבת 'כנסת ישראל' ב'סלבודקא'.
על אף גילו הצעיר, בזכות כישרונותיו העצומים עלה משיעור לשיעור.
גדולי עולם שהכירוהו עוד מצעירותו, התבטאו עליו בביטויים נדירים. הסבא מסלבודקא אמר: "כדאי להחזיק את כל התלמידים בישיבה, ולו כדי ליצור את הסביבה בשביל 'אהר'לה סוויסלוצ'ר'".
רבי חיים סולובייציק אמר אחר שנפגש עמו: "מזה ארבעים שנה לא נזדמן לי לפגוש עילוי כמותו", ולימים הוסיף: "הוא נראה כאחד מאלה שהעולם יעמוד עליהם", ורבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק התבטא: "זה הקטן גדול יהיה, כרבי עקיבא איגר בדורו".
בשנת תרע"א עבר ללמוד ב'סלוצק', ובשנת תרע"ד נשא לאשה את בתו של ראש הישיבה ורב העיר, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והחל למסור שיעורים בישיבה.
בשנת תרפ"ה עלה חותנו לארץ ישראל, והוא נתמנה תחתיו כראש הישיבה.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, גלה עם ישיבתו ל'וילנא' ול'יאנובה', ובשנת תש"א כשהיא נאלצה להיסגר, יצא לארצות הברית, ועסק רבות בהפרחת רוח התורה שם, ובהקמת עולה של תורה ברחבי ארצות הברית.
בשנת תש"ד הקים את ישיבת 'בית מדרש גבוה' בלייקווד, ומשם זרח אור התורה לאמריקה כולה, ותהי הישיבה מגדלור לתורה ויראה עד היום הזה.
פעילותו של רבי אהרן לא היתה באמריקה בלבד, פעל והפעיל למען עולם התורה ברחבי תבל, הן במסגרת 'חינוך עצמאי', 'ועד הישיבות' ועוד.
צפו בוידאו נדיר מהגר"מ פיינשטיין זצ"ל והגר"א קוטלר זצ"ל:
תורותיו, שיעוריו ושיחותיו הלא הם כתובים בספרי 'משנת רבי אהרן' על הש"ס, על התורה, הלכה ואגדה.
***
"וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי… בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (כז ד)
'מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא', מכאן למד הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שכמו שמצינו במלכותא דארעא אצל יצחק אבינו, שטרם שבירך את עשיו ביקש ממנו שיעשה לו מטעמים, משום שהשפעת הברכה באה ע"י התקרבות וקבלת טובה מהמתברך, שבכך יש לו שייכות וחיבור עם המברך, ובידו להשפיע לו טובה וברכה.
כמו"כ במלכותא דרקיעא – בתפילה. כי התפילה עניינה הוא ריצוי והתקרבות לקודשא בריך הוא, ועי"ז משפיע שפע למתפלל. והמתפלל צריך שיראה עצמו כעומד לפני המלך, ואין לו אלא רצונו של מלך בלבד, והוא עומד ומשבח ומבקש צרכיו, משום שכך הוא רצונו של בוראו, כעבד שכל מהותו הוא לעשות רצון המלך וצרכיו, וע"י התפילה נקבעת בנפשו קירבה יתירה לבורא, הבאה מתוך ביטול כל הכוחות לה', ומתוך הכנעה מוחלטת ואהבת ה' ויראתו.
עפי"ז מבאר רבי אהרן את המעשה המובא בגמ': (ברכות לד ב) "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של ריב"ז, אמר לו: 'חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה', הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים, וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: 'אלמלי הטיח בן זכאי ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו', אמרה לו אשתו: 'וכי חנינא גדול ממך?!', אמר לה: 'לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך'".
השר – מבאר רבי אהרן – הוא גדול מן העבד במעלה ובחשיבות, שהרי הוא משתתף בהנהגת המלוכה וסודותיה גלויים לפניו, לעומת העבד העוסק בצרכי המלך דבר יום ביומו, ומתוך שהוא מצוי אצלו תמיד ומספק לו צרכיו הרי הוא קרוב אליו יותר, ויכול לבקש ממנו מה שיעלה על ליבו, ובקשותיו נענות מיד.
רבן יוחנן בן זכאי היה כ'שר' כי היה מלמד תורה לציבור, אבל רבי חנינא היה רגיל לעמוד תמיד בבית ה' ולהתפלל על המאורעות, והרי הוא כעבד המרצה את אדוניו ומספק לו צרכיו, ולכן תפילותיו נענות מיד.
בזאת יובן מאמר חז"ל: "גדולה תפילה יותר ממעשים טובים", כי בתפילה הרי הוא כעבד העומד ומרצה לפני מלכו, יותר מהשר שעושה מעשים טובים, אך אין קרבתו למלך מצויה בכל שעה.
"וכשתמצי לומר" – מסיים רבי אהרן – "הרי התורה היא חיות הנפש ומציאותה, לעומת התפילה שהיא המזון המאפשר את קיומה".
***
הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, מפורסם מאוד בגאונותו האדירה, בשקיעותו העצומה ובאהבתו הרבה לתורה ועמלה, אך בל נמעיט מתפילותיו שהיו מרעידות כל לב. תלמידיו שהיו יושבים בסמוך אליו בשעת התפילות, מספרים שגווילי פניו האדימו מרוב כוונה והתרגשות.
בחרדת קודש, בהכנעה ובמורא גדול, הפציר בתחנונים וברתת מידי בוקר בברכות השחר: "שתרגילני בתורתך… ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עבירה… וכוף את יצרנו להשתעבד לך…", וזעו לבבות השומעים…
אורח בא מארץ ישראל להתפלל בליקווד בראש השנה, וכבדוהו לשבת בכותל המזרח, סמוך ונראה לרבי אהרן, ואלו רשמיו: "סבור הייתי שמוחו העילויי אינו מסוגל להתרכז בתפילה כפשוטה, ומחשבתו משוטטת בש"ס וברמב"ם, אך לגודל פליאתי נגול לעיני מחזה שונה לחלוטין, תפילותיו פלאיות ממש, בכוונה עצומה ובהתרגשות, כבן המתחטא אצל אביו…"
***
ראש חודש תמוז שנת תשי"ד, בימים אלו מתקיימת בירושלים הכנסייה הגדולה. הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל והגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, מגיעים לחתונה באולמי 'בנות ירושלים', גם הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל השתתף בחתונה זו וכך הוא מתאר, כפי שמובא בספר 'קול חוצב':
"לפתע, ללא כל התרעה, החלה הרעשה. שריקות פגזים נשמעו היטב מכיוון העיר העתיקה, הבנו שהירדנים החלו להפגיז את האזור כולו.
"ההמולה היתה רבה, האורחים השתטחו לארץ, ועוברים ושבים נכנסו מהרחוב לתפוס מחסה באולם, האורות כובו, השולחנות התהפכו על כליהם, רעש ומהומה מבית ומבחוץ…
"היהודים ששכבו על הרצפה רעדו מפחד, אחד מהם שאל אותי: 'ר' שלום מה עושים עכשיו?', עניתי לו: 'אומרים וידוי'… הלחץ היה נורא, אחד תר אחר אביו, השני זעק שאינו מוצא את אשתו, והפאניקה היתה רבה. איש לא ידע מה יהיה בדקות הבאות, ההפתעה היתה כה גדולה, עד שלא היו באזור חיילים שירגיעו או ידווחו על המתרחש.
"רבי אהרן קוטלר שכב גם הוא על הארץ" – סיפר רבי שלום – "ומה אמר רבי אהרן קוטלר? מה חשב גאון הדור באותה שעה של מהומת מוות…?
"רבי אהרן" – תיאר ר' שלום בהתרגשות – "התחנן על נפשו לפני האלוקים להשאירו בחיים, וכך הוא זעק: 'רבונו של עולם, איך וויל לערנען דיין הייליגע תורה…' [רבש"ע, אני רוצה ללמוד את תורתך הקדושה!]".
תלמידו, הגאון רבי עזרא נוביק זצ"ל, עמד על ידו ממש באותם רגעים, ואף תמך בו להגביהו מהקרקע, והוא הוסיף לתאר: "לאחר רגע הפוגה ארוך, התכופפתי לעברו של ראש הישיבה רבי אהרן כדי להעמידו, שמעתי אותו אומר: 'טאטע… איך וויל דיר נאך באדינען…' [אבא, אני רוצה עוד לשרת ולעבוד אותך], שמעתי גם חלקי משפטים שעיקרם היה, שיש לו עוד מה לפעול בעולם, 'אויף צוטאן' – כלשונו".
הנה לנו דוגמא חיה, המתארת בעוז את המשפט המסכם של רבי אהרן במאמר הנ"ל: "התורה היא חיות הנפש ומציאותה, והתפילה היא המזון המאפשר את קיומה". והנה כי כן, כשחייו מוטלים על כף מאזניים, נוטל רבי אהרן את המזון – התפילה, ומבקש על חיות הנפש – התורה.
***
לא על עצמו בלבד היה רבי אהרן מתפלל, כי אם על כל כלל ישראל שנזקקו לישועה.
תלמיד מספר: "בכל שבת קודש, כשקראו בתורה בהיכל הישיבה, נקרא רבי אהרן לעליית 'שלישי', ואחר ברכות התורה, היה אומר בעצמו 'מי שברך' עבור עשרות חולים מאחינו בני ישראל, אשר קרוביהם הזכירו לפניו את שמותיהם במשך השבוע.
"פעם אחת התקרבתי אל הבימה ועקבתי בערנות אחר מוצא פיו, ונוכחתי לדעת שהזכיר ב'מי שברך' בעל פה מן הזיכרון לא פחות מ-83! חולים, כל חולה בשמו ובשם אמו, והעתיר בעדם מתוך התרגשות רבה שהקב"ה ישלח להם רפואה שלמה במהרה"…
♦♦♦
"וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (כה לד)
אי' בגמ' (ב"ב טז ב) "אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום… והרג את הנפש וכפר בעיקר… ושט את הבכורה".
מזה שאת כל העבירות כתבה התורה ברמז, ורק את ביזוי הבכורה כתבה מפורש, למד הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, שעבירה זו חמורה יותר משאר העבירות שעבר. ולא עוד, אלא שפגם זה הוא השורש של שאר העבירות שעבר באותו יום, כי מי שאינו יודע להבחין בין עיקר לטפל, עלול להתדרדר לעבירות חמורות כהריגת הנפש וככפירה בעיקר.
והבן, איך יתכן שאדם שגדל בביתו של יצחק, ועד שנתו הי"ג ראה את אברהם וחי בקרבתו, יבוא לידי כפירה בעיקר? איך לא למד מאברהם שכל האומות הכירו בו כנשיא אלוקים?
אלא, עשיו במחשבתו ובידיעתו היה שייך למציאות של האבות הקדושים, ולכן ראשו נקבר עמהם במערת המכפלה, אלא שלא היה חיבור ויחס בין המעשה להשגה, משום שאין ההשגה נחשבת אצלו לעומת תאוותו ורצונו, וע"י שזלזל בידיעותיו והשגותיו, עשה מעשים שהם סתירה מוחלטת להם.
וכל זה נרמז בגמ', שהרי הא שעשיו כפר בעיקר, למדו מהפסוק "למה זה לי בכורה", נאמר כאן 'זה', ונאמר בשירת הים "זה ק-לי ואנווהו", ללמד שכפר במי שנקרא 'זה'. ובכל מקום משמעות הכתוב 'זה' – הוא דבר הנראה ומוחש באופן גלוי, עד שניתן להצביע עליו באצבע, והיינו שעשיו ראה את הקב"ה גלוי לפניו, ומ"מ כפר בחלק המעשה, כי ידיעותיו לא היו חשובות אצלו לעומת תאוותו לנזיד העדשים.
***
מגוריו באמריקה, ארץ הגשמיות הבלתי מוגבלת, לא השפיעה עליו בכהוא זה, הוא שלט היטב בהשגותיו וידע לבכרם על פני התאוות.
כל ימיו חי בצמצום ובדחקות, ועל כך יעידו רהיטי ביתו שהיו עלובים ומיושנים, הכסאות והשולחן היו רעועים, ונראו כמו אוסף של שברי רהיטים, כסא אחד לא היה דומה למשנהו, וכשהיו מתאספים בביתו ראשי ישיבות או אישי ציבור, היו משאילים כסאות מהשכנים כדי להושיב עליהם את האורחים.
פעם אירע שאחד מילדי הגאון רבי מנחם מנדל זאקס זצ"ל (חתנו של החפץ חיים זי"ע), שהיה שכנו בבניין, נכנס במרוצה לבית רבי אהרן, ובמשובתו, כדרכם של ילדים, נשכב בתנופה על מיטתו של רבי אהרן, והיא שהיתה רעועה, ונתמכה בקרשים ובחבלים התפרקה וקרסה. הילד נבהל ממעשיו, אך הרבנית הרגיעה אותו: "אל דאגה, ילדי, לראש ישיבה קורה הדבר פעמים רבות כאשר הוא נשכב על המיטה"…
***
כשהחליף פעם את דירת מגוריו, אחד ממעריציו הפתיע אותו וריהט את ביתו החדש ברהיטים חדשים ויפים. לא נחה דעתו של רבי אהרן מכל זאת, ולא עבר להתגורר בבית החדש עד שהוציאו את הרהיטים החדשים והביאו תחתיהם את הרהיטים הישנים מהבית הקודם.
מקורביו שאלוהו: "רבינו! עד היכן מגעת צניעותך? וכי זה כבוד התורה לגור כך, במעין 'הקדש'?"
לתשובתו יש שתי גרסאות, ושתיהן מורות על אותה שיטה, לפי שמועה אחת הוא ענה: "איני יכול להרשות לעצמי לוקסוס כזה, בזמן שאנשים מאחינו בית ישראל רעבים ללחם…", ולפי שמועה נוספת ענה כך: "אני רוצה לגור כך עברו נכדיי, שיראו וילמדו כיצד היא דרכה של תורה…".
בדומה לזה היתה תגובתו לעשיר שהזדעזע ממצב הרהיטים בביתו, והציע לתת מכספו חמשת אלפים דולר לרכישת ריהוט חדש: "הריהוט אינו נחוץ לי, אבל תן לי את הסכום שרצית לתרום למטרה זו, ה'חינוך עצמאי' בארץ ישראל שרוי במצב קשה, והכסף הזה יועיל מעט להקל את המצוקה…".
העשיר עשה כן, ונתן מיד את הכסף לרבי אהרן, והוא שלחו על אתר לארץ ישראל.
***
אף כשהפצירה בו הרבנית שיקנה מגבעת חדשה, אחר שהנוכחית היתה מרופטת ואינה ראויה לשימוש, הוא עשה כך בלית ברירה ובלב כואב. בדרך אמר למלווהו: "הלא במחיר הכובע, אפשר לתמוך באברך מהכולל!…".
ולא נחה דעתו עד שהסביר לו שכוונת הרבנית לשם שמיים, שלא יתחלל כבוד התורה כשיראו אותו חובש כובע מרופט…
***
מסכת מיוחדת ראויה להיכתב על משכורתו הדלה מישיבת לייקווד, בה שירת בקודש בנאמנות. לעולם לא הסכים שיוסיפו על משכורתו, אדרבה, אחרי נישואי ביתו, ביקש שיקטינו את משכורתו, כי מעתה יש לו פחות הוצאות בביתו.
וכאשר השיא את בנו הג"ר שניאור זצ"ל, והחתונה התקיימה בישיבה, מלבד ששילם את כל הוצאות החתונה עד הפרט האחרון, וקנה כלים חדשים והשאירם לאחר מכן לשימוש הישיבה, עוד מסר תשלום נוסף למנהל הישיבה, ונימק את הסיבות לכך: 'עלי לשלם על השימוש בחשמל שהיה רב בזמן החתונה. כמו"כ, לא ימלט שבנוכחות ציבור כה גדול, לא ישברו או יינזקו כמה מחפצי הישיבה, ועלי לשלם עבור תיקונם. ובכלל, איני חפץ ליהנות כלל מכספי הישיבה…".
***
מן הדין לסיים במעשה מופלא, המעיד כי גם כאשר עסק בכספי הישיבה, שלט בעוז בהשגותיו הנעלות, ולא נתן אף לכספי הקדש אלו להעבירם על דעתו…
באחת מנסיעותיו לשיקאגו לאסוף כספים לישיבה, ביקש מהרב קורמאל להצטרף לנסיעה, והסביר לו ש'צדקה נגבית בשניים', ומה עוד, שנוכחותו בוודאי תועיל כאשר יבקרו אצל העשירים.
כשעלו במעלית בבניין משרדים, הבחין הרב קורמאל שרבי אהרן ממלמל משהו, ושאל אותו מה הוא ממלמל? "ביקשתי מרבש"ע שיעזור לנו ולא נפגוש את הגבירים במשרדיהם…", ענה לו רבי אהרן.
"אם כך" – נסער הרב קורמאל – "לשם מה הטרחתם אותי מדרך רחוקה כל כך, למשימה שאין לכם חפץ שתצלח…?!".
הרגיעו רבי אהרן: "אנחנו מצידנו עשינו כמיטב יכולתנו, עשינו את כל ההשתדלות הנצרכת, חוששני שהגבירים יסרבו לבקשתנו ולא יפתחו את ידיהם, ועלול להיגרם מכך חילול ה'… לכן התפללתי לרבש"ע שלא אפגוש אותם, וכך לא נחשוש מחילול ה' ומבזיון התורה…. לה' הישועה… אחר שהשתדלנו, היא בוודאי בוא תבוא"…