"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה לה)
הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל היה מופלא בשקידתו בתורה. לאחר פטירתו סיפרו ילדיו כדלהלן: בהיותו נער, בערך בגיל בר מצוה, שלחו אותו מהעיירה לישיבה, כמדומה בעיירה סלונים [הוא וחברו היו היחידים מכל העיירה שנשלחו לישיבה]. העניות בישיבה היתה גדולה מאד: תה היה ברווח, כמה שרצו. העמידו על הגחלים קומקום גדול עם מים חמים והתלמידים יכלו לקחת כחפץ לבם. אבל סוכר היה יקר המציאות. לא יכלו לקחת לבד. היה גבאי ממונה, שמי שרצה סוכר, ניגש וקיבל חתיכת סוכר. בבוקר היה תור וכולם עמדו בשורה לקבל.
גם הילד מרדכי מן היה שם, קיבל חתיכת סוכר, אבל רצה מאד חתיכה נוספת. אם יבקש – לא יתנו לו. אמר לעצמו: אעמוד שוב בתור, אם המחלק לא יכיר אותי לא יזכור אותי – אקבל, כולו רווח, א' מחיה. ואם יזהה אותי – לא ייתן, מה כבר יכול להיות. אתם מבינים לבד שהבחור היה רעב, בקושי היה לו מה לאכול, וחתיכת סוכר היתה למשיב נפש…
כך עשה. נעמד בתור. הגיע תורו הושיט את היד. הממונה הכיר בו. לא שאל שאלות, ובמקום לתת לו סוכר העניק לו סטירת לחי בפניו וקרא: "אתה בא לגנוב!"… [מסתמא ההוא היה שוטה גדול, שנתן לו סטירה בפנים לעיני כולם. ילד קטן, מה עשה, מה חטא]. הסטירה נגעה עד עמקי לבו של הילד. מלבין פני חברו ברבים. הוא היה ילד עדין ורך הלבב, ללא הורים ומשפחה. ברח מחדר האוכל, יצא לחורשה מחוץ לעיר, שם פרץ בבכי רב תחת אחד העצים: גם היה רעב, גם ספג ביזיונות, סטירה בפנים לעיני כולם. אפשר לחשוב שאני שודד… ואז החליט כי כלו כל הקיצין וכי הוא שב כעת לאכסניה, נוטל את חפציו וחוזר לביתו, לא נשאר בעיר אפילו לא יום אחד נוסף. אינו יכול לסבול יותר. זה לא בשבילו. ילך הביתה, ויהיה מה שיהיה…
מסובב הסיבות סיבב, שיהודי אחד שמע קול בכי. ניגש אליו ושאל: "יינגלע, מדוע אתה בוכה?" הוא התבייש לומר. מה יספר, שקיבל סטירה על שניסה לגנוב?!… אמר לו: "שום דבר, כלום". אבל ההוא היה עקשן ואמר לו: "לא אעזוב אותך עד שתספר לי מדוע אתה בוכה". אמר הילד: "זה שום דבר, אני מתגעגע מאד הביתה".
"אם מתגעגעים הביתה, בוכים כל כך חזק?!" לא היתה לו ברירה, סיפר לו את מה שקרה בחדר האוכל של הישיבה. כנראה לאיש ההוא היתה זכות גדולה, ואמר לו: "איך קוראים לך?". "מרדכי", ענה הילד. "תשמע מרדכי'לה, מהיום אתה בא לאכול בביתי יום יום, חוק ולא יעבור". ככה? הנער נרגע. בא אליו והוא נתן לו לאכול. שם גם היה סוכר יותר ברווח… והוא נשאר בין כותלי הישיבה, צמח ופרח. את הסיפור הזה סיפר רבי מרדכי מן לילדיו, ואמר: "כך ניצלתי!"
היהודי הזה לא נספה בשואה, הוא התגורר בתל אביב, ומדי יום טוב רבי מרדכי וילדיו היו באים לבקרו בביתו. הבה נחשוב: כזה יהודי, איזו זכות עצומה יש לו בעולם האמת! א מוראדיגע מעשה! ר' מרדכי עצמו, ואחר כך ילדיו – אחד אחד תלמידי חכמים. אם לא היה מציל אותו – היה הולך לרחוב!
הרי שאין לדעת עד כמה אפשר לזכות. וכיצד באמת זוכים? – יש צורך בזכות… רבי מאיר שפירא זצ"ל אמר לנדיב שתרם את הבניין לישיבת חכמי לובלין: "כאן, עכשיו, אני לא כל כך מקנא בך, כי סוף כל סוף יש לך הרבה כבוד. עורכים 'חנוכת הבית' ויהדות העולם רועשת, ואם יש לאדם הרבה כבוד השכר נפגם במידה מסוימת. אבל רצוני לשאול אותך שאלה אחרת: "איזו מצוה גדולה עשית קודם לכן, שהיא הביאה לך את הזכות לבנות את הבניין?"
רבי עזרא ברזל זצ"ל היה אומר: אומרים "אבינו מלכנו זכרנו לזכויות". פלא, מה הבקשה הזו – זכרנו לזכויות? או שיש זכויות או שאין, השכר ינתן לפי הזכויות, מה שייך להתפלל כזו תפילה? אלא, כדי לזכות, צריך זכות קודמת… ועל כך תפילתנו, שהזכויות יעמדו לנו לזכות מחמתן. ואם עושים מצוה בשלמות, לשם שמים, לשם ה' – הקב"ה מזכה.
(יחי ראובן)
I appreciate your collection of stories it's very interesting and nice to read and inspirational too