למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים
מצוות רבות אנו מקיימים 'זכר ליציאת מצרים'. התורה אומרת (דברים טז, ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", על כן מצווים אנו כל השנה, לזכור את יום היציאה ממצרים.
את הרגשות שחשנו בעת היציאה ממצרים, כמעט ולא היה שייך שנחוש, אומר ה"חתם סופר"- אבל למרות שכעת איננו יכולים להכיל אותם שוב, עלינו לזכור כל העת את המתיקות והרוממות הרוחנית שאותן חשנו באותו יום מיוחד. על כן נאמר: "תזכור את יום צאתך", ולא תזכור את צאתך", כיון שאת הרגש של היציאה עצמה איננו מסוגלים עוד להשיג, אבל את זכרון היום הנפלא אנו נוצרים בליבנו עד עצם היום הזה.
אולם פעם בשנה, בחג הפסח, עלינו להתעורר ביתר שאת, ולנסות לחוש את הרגשות הנפלאים שהיו ביום זה.
יודעים אנו, כי בשבת קודש, למשל, יש לנו תחושות שונות מאשר בכל ימות השנה. יהודים שומרי שבת כהלכתה, חשים ביום זה התעלות רוחנית, כי היום עצמו גורם לאותה תחושה. כך גם בפסח, כל יהודי לפי דרגתו, יכול לחוש התעלות רוחנית שונה מאשר בכל ימות השנה.
התורה מצוה עלינו בליל הסדר מצות "והגדת לבנך", לנסות להנחיל לדור הצעיר, את תחושת הקרבה להשי"ת שהיתה לנו בעת יציאת מצרים, ואת הניסים הגדולים, בהם ראה עם ישראל בעליל את השגחת השי"ת.
חיזוק האמונה בהשגחה פרטית
באמת בכל ימות השנה, עלינו להתחזק בכך, ולדעת כי השי"ת משגיח עלינו בהשגחה פרטית. לפעמים אפילו רואים זאת בעליל, וצריכים לחזק בכך את הילדים.
סיפרו לי הורים הגרים בבני ברק, כי הם היו בירושלים בשמחה משפחתית עד שעה מאוחרת יחד עם הילדה שלהם. בחסדי שמים הזדמן להם מישהו שנסע לבני ברק ולקח אותם הביתה. כאשר הגיעו לביתם, היו כולם עייפים, גם הילדה הקטנה. להפתעתם ראו אותה לוקחת ספר תהלים ומתחילה לומר פרקי תהלים. שאלה אותה האמא מדוע היא אינה הולכת לישון, והילדה השיבה לתומה: "כאשר היינו בירושלים הייתי עייפה מאוד, וידעתי שעוד צפויה לנו נסיעה ארוכה הביתה, התפללתי לה' שיזמן לנו מישהו שיקח אותנו הביתה, והבטחתי שאם כך יהיה, אומר כמה פרקי תהלים כאשר נגיע הביתה. לכן, כאשר התקבלה תפילתי, אני צריכה לקיים את ההבטחה"…
בדרך אגב, אלו שעוסקים בקירוב רחוקים, ראו כמה וכמה פעמים בעליל את השגחת השי"ת, לפעמים בעלי תשובה מבקשים איזה 'רמז' ממרום לקיומו של הבורא, ואף שבקשה זו אינה ראויה, הם זוכים לכך.
היינו פעם בערד עם קבוצה של בעלי תשובה, היתה זו שעת לילה מאוחרת. הרב ניסים יגן זצ"ל, דיבר איתם בענייני אמונה והחיים שלאחר המוות. ניגש אחד הנוכחים באולם אל שולחנו של הרב, וכולו רועד מהתרגשות. הרב שאל אותו מה קרה, והלה השיב: "כבוד הרב, שמעתי את דברי הרב על קיומו של הבורא, ואמרתי בליבי: 'רבונו של עולם, אני רוצה שתראה לי את קיומך. כעת שעת לילה מאוחרת, הילד הקטן שלי נמצא למעלה בחדרו כאשר שמרטפיות שומרות על כל הילדים. אם אתה קיים, אני רוצה שכעת הילד שלי יכנס לאולם, ויקרא בשמי'. רק סיימתי לבקש, ופתאום נכנס הילד הקטן, וקרא בקול גדול: 'אבא, מה קורה, איפה אתה נמצא?"…
אותו בעל תשובה, אשר ראה בעליל את השגחת הבורא, נאחז בחיל ורעדה. והנה, עוד הוא מסיים את סיפורו, וכבר ניגש לשולחן משתתף נוסף, ומספר שגם הוא עשה סימן לעצמו לקיומו של הבורא, באמרו לעצמו: 'אם השי"ת קיים, רצוני לראות כיצד מישהו מהנוכחים באולם, שאינו שייך למשתתפי הסמינר, יכיר אותי ויקרא בשמי'. "והנה"- הוא מספר- "רק סיימתי לבקש, ופתאום פונה אלי אחד מהקהל ואומר לי: 'היי שמעון, מה שלומך? אתה לא זוכר אותי? הייתי מורה שלך בתיכון'. שאלתי אותו: 'מה אתה עושה כאן'? והוא השיב לי שהיה באזור, וכאשר ראה מודעות שהרב יגן אמור לדבר על נושא כל כך מענין, הוא הגיע לשמוע אותו"…
עוד לא כלה השני לספר את סיפורו, ומגיע משתתף שלישי ומספר: "כבוד הרב, גם אני בקשתי סימן. היתה לפני כוס עשויה מזכוכית דורלקס עמידה בחום. מדובר בכוס מזכוכית מיוחדת, שכאשר היא נשברת, היא מתרסקת למאות רסיסים זעירים המתפזרים סביב. אמרתי לעצמי, אם השי"ת קיים, שהכוס תתפוצץ, ושכל השברים יישארו מקובצים בערימה אחת קטנה. עוד לא סימתי את בקשתי, והנה הכוס אכן התפוצצה לרסיסים שנותרו במקומם בערימה אחת"… הצעיר הזה גם צילם את האירוע המופלא, ושמר את התמונה למזכרת.
בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) כותב הרמב"ן, כי ניסי יציאת מצרים נקבעו לדורות עולם, כדי להשריש בקרבנו את האמונה בבורא.
מוסיף הרמב"ן ואומר: "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בינינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון".
השי"ת אינו אמור לעשות מופתים לכל רשע או כופר שיבקש לראות זאת. די היו בניסים הגדולים שהיו במצרים, כדי להשריש זאת לדורי דורות, ומצווים אנו בכל דור ודור לשוב לזכור ולהזכיר את הניסים הללו.
לכן, בקשה מעין זאת, לבקש מהשי"ת 'הוכחות' על קיומו, אינה בקשה ראויה. אבל לעיתים הקב"ה מתחשב גם בבקשות מעין אלו, אף אם אינן ראויות. יתכן שבמקרה זה היתה זו זכות הרבנים שבגינה הראה הקב"ה נס גלוי לעיני ציבור גדול שבא להיווכח במציאותו יתברך!
השי"ת מגלה עצמו למבקשים
יש באמתחתי סיפורים מעין אלו למכביר. סיפר לי פעם בעל תשובה, שכל חבריו הקרובים חזרו בתשובה, למעט הוא וחבר נוסף. כיון ש'חששו' שגם הם 'ידבקו' בכך, הם החליטו להתרחק מן הארץ, ולנסוע לנוברגיה הרחוקה.
השניים טסו לנוברגיה והתאכסנו באכסניה נוכרית. על אחת השידות היה מונח ספר שחיבר יהודי מומר. אחד הבחורים החל לקרוא בספר, ולפתע גילה כי המושמד מזכיר את רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע. הצעיר אחז את הספר בין ידיו, ואמר לעצמו בקול נרגש:"הרי אני צאצא של רבי לוי יצחק, האם היה עלי להגיע לנורבגיה כדי להתקל בשמו של סבא רבא שלי?!זה סימן שאין מקומי כאן, ואני צריך לחזור לארץ!".
הבחור חזר לארץ, נכנס ללמוד בישיבה, ושב בתשובה שלימה.. ואלו רעהו נותר בנוברגיה לבדו, שם הכיר צעירה מקומית, שסיפרה לו כי מעודה לא ראתה יהודי, אף שהיא אוהבת לקרוא בתנ"ך. כאשר שמעה שהוא יהודי, היא החלה להמטיר עליו שאלות שונות בתנ"ך. הבחור היה מבני תימן, הבקיאים בתנ"ך מגרסא דינקותא, ולכן היה בפיו להשיב על שאלותיה.
לא חלף זמן רב, ושאלותיה הרבות החלו להטריד אותו. הוא החליט לעזוב את נורבגיה ולשוב לארץ. אך כאשר הגיע אל הארץ הוא החל להתגעגע שוב לנורבגיה. וכך, כאשר הוא מתחבט בין שני עולמות, פנה אל הקב"ה ואמר: "רבונו של עולם, אם אתה קיים תן לי איזה סימן, כי ליבי נקרע בין שני המקומות".
יום למחרת התקשרה אליו אותה צעירה וסיפרה כי בעקבות התשובות שהשיב לה בתנ"ך, היא החליטה להגיע לארץ ישראל, כדי להכיר מקרוב את מה שמסופר בתנך. אותה צעירה החלה להשתתף בשיעורים של ארגון "נעשה ונשמע", שם גילתה את היהדות, והחלה להוכיח את הבחור, כיצד הוא כיהודי, עובר על איסורים מפורשים בתורה. בסופו של דבר, הבחור הלך לסמינר, ושב בתשובה, הצעירה עברה גיור כדת וכדין. השניים נשאו, והם מנהלים בית יהודי למופת!
אלו הם סיפורים מפליאים, כיצד השי"ת מגלה עצמו למבקשים להתקרב אליו, ומלקט נפזרים כמלקט שבולים!
המצה – לחם של אמונה
כאשר מצוה אותנו הקב"ה לספר את סיפור יציאת מצרים ולהראות את תוקפו וגדלותו, נועד הדבר אך ורק לחזק בנו את האמונה.
המצה שאנחנו אוכלים בפסח נקראת בספרים הקדושים 'נהמא דמהימנותא' – לחם של אמונה. אכילת המצה מחדירה את האמונה לתוככי הגוף והנשמה.
אגב, בסמינר הראשון שעשינו בארגון "ערכים" בפסח, קנינו בטעות מצות שמורות מהודרות לכל ציבור המשתתפים.
כולם יודעים שיש פער עצום בין מחירה של מצה 'רגילה' לבין מצה 'שמורה'. המשתתפים בסמינר הם רחוקים מקיום מצוות, ודי היה להם שלא יאכלו חמץ. לשם מה צריכים מצות 'שמורה' מהודרות?
עלינו אל ביתו של מורי ורבי הגר"ח גריינמן זצ"ל, כדי לשאול אותו האם להחליף את המצות היקרות במצות פשוטות. רבי חיים אומר לנו: "הייתם צריכים מלכתחילה לקנות מצות מהודרות, ולא רק 'בטעות', כי כאשר הם יאכלו מצות מהודרות, הראש שלהם יהיה יותר פתוח לקבל אמונה! חז"ל הרי אומרים שתינוק אינו אומר 'אבא' לפני שהוא אוכל כזית דגן. וכך גם אותם רחוקים מתורה, יכירו את אביהם שבשמים על ידי שיאכלו כזית מצה מהודרת, שתטהר את מוחם ותנקה את ליבן".
כמובן, נהגנו לפי הדרכתו, וההצלחה באותו סמינר היתה מעל ומעבר לציפיות, ממש מחוץ דרך הטבע.
אני זוכר את אחד המשתתפים, הוא היה תובע משטרתי, מבית מסרתי, שהכיר את סידור התפילה. הוא התפלל לפני העמוד באחת התפילות, וכאשר הגיע למילים: "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", פרץ בבכי. במשך דקות ארוכות, לא יכול היה להמשיך בתפילה. היום הוא ראש כולל והוא הוציא ספר נפלא בעניני אמונה.
והקב"ה מצילנו מידם
עם כל הניסים הגדולים שהיו בעת יציאת מצרים, הנביא ירמיהו (טז יד- טו) מבטיח כי לעתיד לבוא: "לכן הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם".
הגמרא (ברכות יב ע"ב) מביאה הוה אמינא ללמוד מפסוק זה, שלאחר הגאולה לא יזכירו עוד את יציאת מצרים, אלא רק את נסי הגאולה. הגמרא מתרצת כי אמנם יזכירו את ניסי יציאת מצרים , אלא שהם יחוירו לעומת ניסי הגאולה הנאדרים והכבירים.
ה"אור החיים" הקדוש נותן טעם בדבר, ומבאר, שביציאת מצרים נקם הקב"ה באומה אחת בלבד, אבל בבוא המבשר ינקום הקב"ה בשבעים אומות העולם שעינו אותנו ללא רחם במשך אלפי שנים. על כן המופתים והניסים יהיה רבים ועצומים עשרת מונים!
יתכן שאנחנו כבר חיים בתקופה הזאת, כי לו היינו יודעים מה זוממים נגדנו, וכיצד השי"ת מציל אותנו מכל המזימות הללו, היינו רואים במו עיננו את הניסים הגדולים האופפים אותנו.
מסרתי לא מכבר הרצאה בנושא חיזוק האמונה. שאלתי את השומעים: היכן בהגדה מוצאים אנו את הנקודה העיקרית של האמונה בבורא עולם? וכולם השיבו פעם פה אחד: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". ומה נאמר שם: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם".
גם בדורנו אנו, כל מי שעיניו בראשו, יודע כי בדרך הטבע לא היו מתקבצים בארץ כל כך הרבה יהודים, המתקיימים בחסד ה' מול מיליוני האויבים הזוממים לכלותינו. אפילו בצבא יש מפקדים בכירים המכירים את הסכנות, ומודים בפה מלא כי בדרך הטבע אין לנו קיום. אנחנו מאמינים שכל קיומנו הוא בזכות לומדי התורה.
(מתוך הספר 'אריה שאג' פורים/פסח)