אביו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, הגאון המקובל רבי חיים לייב אויערבך זצ"ל, סיפר לבניו, שבהיותו אברך צעיר לימים, סיפר לו יהודי קשיש בן 95, שהיה בנו של אחד מתלמידיו המובהקים של הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, ושמע מפיו 12 פרטים שיתרחשו בסוף הגלות, לקראת בואה של הגאולה השלמה

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג', כ"ג. הפטרה לשבת הגדול)

כולנו כמהים לדעת מה יהיה בסוף הגלות.

אביו של עמוד ההוראה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, הגאון המקובל רבי חיים לייב אויערבך זצ"ל, שהיה מקובל גדול, סיפר לבניו, שבהיותו אברך צעיר לימים, יצא לו לשוחח עם יהודי קשיש, בן תשעים וחמש, שהיה מסיק את התנורים בבית הכנסת שבעיירה. למרות גילו המופלג, כוחו היה במותניו, והוא היה קם באישון לילה למלאכתו, שעה ארוכה בטרם הגיע ראשון המתפללים לבית הכנסת.

בהזדמנות אחת, שח אותו זקן באוזניו של רבי חיים לייב, כי הוא בנו של אחד מתלמידיו המובהקים של הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, וכי שמע מפיו שנים-עשר פרטים שייתרחשו לעת סוף הגלות, לקראת בואה של הגאולה השלימה.

מנהגו של רבי אלימלך היה לדבר בסעודה שלישית, ואותה היה מחלק לשני חלקים: בחלקה הראשון היה אומר דברי תורה על ענייני פרשת השבוע, ובחלקה השני היה מדבר על ענייני המשיח והצפיה לגאולה.

רבי חיים סיפר לבניו את כל שנים עשר הדברים שמסר לו הקשיש. נביא בפניכם רק את חלקן הקטן, מה שסיפרו לי:

• לפני בוא המשיח יירדפו את החרדים לדבר ה' בצורה חריפה ביותר. הם יהיו נתונים למרמס בצורה מושפלת ביותר. אותן רדיפות והשפלות, לו היו מתרחשות בדורות קודמים, שהיו קרובים יותר את הקב"ה מאשר הדור האחרון – הם לא היו יכולים להחזיק מעמד למולן! עדינות נפשם של אנשי הדור הקודם וקרבתם אל האלוקים, לא היתה יכולה לסבול בזינות והשפלות שכאלו! הם לא היו מסוגלים להחזיק מעמד מול ביזוי כבוד התורה שכזה!

רק הדור האחרון, הסובל מטמטום הלב ולוקה בחוסר בהירות מוחלט ומשווע, יכול לסבול בזיונות שכאלו! הוא לא מרגיש די הצורך בכבודה של תורה המושפל עד עפר. לא כואב לו די הצורך מכל אותן יריקות וזריית עפר על תורה ולומדיה.

• לפני בואו של המשיח יהיו 'חבלי משיח'. תמיד הבנתי שהמילה 'חבלי' לקוחה מהפסוק (הושע י"ג, י"ג) "חבלי יולדה יבואו לו", והכוונה שתרבינה אז הצרות והמכאובים כמכאוביה של אישה יולדת, הזועקת בקול רם מכאביה.

אולם אותו ישיש שח בשם רבי אלימלך מליז'נסק זי"ע, פירוש אחר לגמרי: הקב"ה ימתח חבל מתחילת העולם ועד סופו, ורק מי שיתפוס בו – יינצל. הקב"ה ינענע  את החבל ולא כולם יצליחו להמשיך ולאחוז בו. חלק גדול מהאנשים יפרשו את הנענוע בצורה מעוותת, שכביכול הקב"ה מבקש להפסיק לאחוז בחבל… בה בשעה שההפך הגמור הוא הנכון: הקב"ה מעוניין  לראות מי ממשיך לאחוז בו בצורה איתנה ועקבית, למרות הנענועים החזקים, ורק הוא יינצל. כל השאר, אלו שיעזבו את החבל, ילכו לאבדון, וכמאמר הכתוב: "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"ג, ד')

בתקופה זו יהיו הנסיונות רבים, קשים ומורכבים. לא כולם יצליחו להחזיק מעמד. רבים יהיו הנופלים שיעזבו את החבל! רק המתמידים העיקביים, שימשיכו לאחוז בחבל בכל כוחם, למרות כל הניסיונות והקשיים – הם, ורק הם, יזכו להשיג ולראות את הגאולה השלימה.

ישועת ה' כהרף עין

יהודי בשם רבי אליעזר מנס, נשלח לסיביר לעשרים שנות עבודת פרך. בתחילה גזרו עליו "רק" עשר שנים, אבל אחר כך התארכה תקופת המאסר לעשר שנים נוספות. הוא עבר ייסורים נוראים ונסיונות קשים, אך אט אט חלף הזמן, ולבסוף מצא את עצמו בתקופה האחרונה למאסר.

זמן קצר לפני השחרור הסופי, הודיעו לו על השחרור הצפוי, אך הוסיפו לומר כי עליו לגמור את עבודת החשבונות שלו בזמן, ואם לא יסיים יהיה עליו להשאר עוד…

המסכן ישב עד השעות הקטנות של הלילה, רכון על ספרי החשבונות, כדי לסיים בזמן.

לילה אחד, בהיותו לבדו במשרד, נכנס לשם אדם. הלה הגיש לו טופס, ובקש ממנו שיחתום במקום המתאים, כדי שיוכל לקבל מגפיים שאותם מקבלים הקצינים. חתימה כזו פרושה – גזר דין מוות. רוסיה הסובייטית אינה מוחלת על בגידה ושליחת יד ברכוש הצבא. מנס זכר זאת היטב, וסרב נמרצות לחתום.

"זו פקודה" – אמר הזר בקולו המפחיד. אך היהודי נותר בשלו: "איני יכול לחתום". "אם תרצה" – הוסיף לבסוף – "אתן לך את המגפיים שלי, ואני עצמי אלך יחף"…

-"אינך מתבייש להציע לי הצעות מעליבות כאלו?", זעם הזר – "אקח אותך מיד למשפט!".

בידיו הגדולות תפס בו, וגרר אותו אחריו לאחד החדרים הפנימיים. מבט קצר על פני הנוכחים הבהיר ליהודי שהוא נפל בידי אנשי העולם התחתון, חבורה של אוכלי אדם, קבוצת גנבים.

האיש הסביר להם בכמה מילים מה ארע, וזעמם גבר. הם הושיבו אותו מסביב לשולחן אחד, למשפט מהיר, ושאלו: "איך סרבת לראש השבט שלנו? מדוע לא אישרת לו את קבלת המגפיים? מה תוכל לומר להגנתך?".

היהודי ניסה לבקש סנגור, ופנה לאחד הפרצופים המוכרים שעמדו שם, בבקשה לשמש כסנגורו. הלה הסכים, פתח ואמר: "מכיר אני איש זה כאדם ישר, אבל מאחר שעשה מעשה שלא יעשה לראש החבורה שלנו, ודאי שאחת דינו למיתה".

פניו חוורו, אם זה הסניגור, מי יודע מה יגידו השאר?!

בכל זאת, ניתנה לו רשות הדיבור להצדיק את עצמו. הוא התבונן ארוכות בפני ראש החבורה, הן היו מוכרות לו… לפתע נזכר – עשרים שנה קודם לכן חלקו שניהם תא אחד בבית הסוהר. פנה ואמר לו: "לפני עשרים שנה ישבנו יחד בבית הסוהר".

ראש החבורה הנהן בראשו.

"אמי הצליחה לשלוח לי אוכל בדרך לא דרך. אתה אז עמדת למות מרוב חולשה, ואני נתתי לך את האוכל שלי והחייתי אותך… האם לא תוכל להתחשב בזה?!".

החברים המהמו בהערכה, אבל המפקד לא הראה סימני גמישות: "מה שעשית אז לא מספק עכשיו. כעת עברת על פקודה מפורשת שלי, ועליך להיענש".

נראה היה כי כלו כל הקיצין.

ברגע זה קיבל היהודי לפתע עוז ותעצומות נפש. הוא קם ממקומו, פנה אל החברים ואמר: "חברים, היודעים אתם מיהו המפקד שלכם? מדובר באדם נוכל. כשישבתי בית הסוהר הצליחו כמה חבר'ה לחפור מנהרה כדי להמלט. המפקד שלכם הלך ומסר אותם לקצינים, והם נתלו. זה מי שעומד בראשכם!… הנה אחרי שהחייתי אותו, הוא לא מתבייש להרוג אותי באשמה כזו… איך אתם שמים ראש כזה עליכם? איך אינכם מתביישים?!".

באורח פלא עשו דבריו את הבלתי יאמן. חבר ה'שופטים' החלו להתייעץ בינם לבין עצמם, ולבסוף יצאו בהחלטה כי פוטרים את היהודי מכל עונש, ומקיימים ישיבה מיוחדת, על מנת לדון בהמשך כהונתו של אותו מפקד עליהם…

לפעמים נמצא אדם במצב כמעט ודאי של יאוש. חבל התליה כבר כרוך סביב צווארו, אבל דווקא בגלל היותו במצב כזה, אם רוצה הקב"ה להצילו, הוא נוסך בו כוחות ועוז מיוחדים.

עם ישראל היו נתונים בחבל התליה של פרעה – אבל מאחר שהקב"ה חפץ בהצלתם, הם קבלו לפתע עוז, עד שלא פחדו ממנו כלל.

הצלתם הניסית של ישראל באה ללמדנו, שאין יאוש בחייו של יהודי, גם במצב הקשה ביותר בעולם. תמיד אחרי ימי ירידה יש ימי עליה.

(מתוך הספר 'משכני אחריך', שיחות מפי הרה"ג רבי ראובן אלבז שליט"א)