"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת רָחֵל" (בראשית ל', כ"ב)
בפרשתנו למדים אנו אודות מעלת הויתור של רחל אמנו:
על הפסוק "ויזכור אלוקים את רחל וגו' ויפתח את רחמה" (ל', כ"ב) אומרים חז"ל: "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה" (הובא ברש"י). הקדוש ברוך-הוא לא קיפח את שכרה, וזכר את הקרבתה הגדולה. למפרע התברר שרחל מצד עצמה היתה עקרה, ואילו לא היתה מוותרת ללאה, אלא היתה נישאת מיד ליעקב – לא היתה יכולה ללדת, ולא היתה זוכה להעמיד אף מקצת מן השבטים. רק על ידי המעשה הגדול שעשתה, זכתה להיפקד בבנים ולהעמיד שבטי י-ה. נמצא שעל ידי הויתור לא הפסידה רחל כלום, ואף הרויחה בכך את כל עולמה.
נסיון הויתור שהרעיש את לומז'ה!…
עובדה נפלאה בעלת ערך מוסרי נפלא ונוקב ביותר, שמעתי מפי הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, רבה של העיר רמת-גן וראש ישיבת קרלין בירושלים, אותה זכר משנות עלומיו. הסיפור פורסם לאחרונה במקומות שונים בשינויי גרסאות. אך כאן נספר זאת כפי הנוסח ששמעתי מרבי צבי עצמו מספר פעמים:
רבי צבי סיפר שבחודש אלול תרצ"ה, בהיותו בחור צעיר, זכה להיות נוכח בשמחת נישואין נדירה ומיוחדת במינה, שהתקיימה בעיירת הנופש גרוזגניק, שמחה שהרעישה בזמנו את עולם התורה והישיבות. והיתה לשם דבר. בשמחה זו נטלו חלק גדולי ומאורי הדור; מסדר הקידושין היה גאון הדור, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבה של וילנא ובעל ה'אחיעזר'. בברכות בחופה כובדו גדולי ראשי הישיבות; מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, ראש ישיבת 'גרודנא' ובעל ה'שערי יושר', בברכות הראשונות, ומרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ ובעל ה'ברכת שמואל', בברכות אחרונות.
רושם מיוחד הותיר בו מרן הגה"צ רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר, שרקד לפני החתן והכלה עד כלות הכוחות ממש. הריקודים היו עזים במיוחד וניכר היה עליו שהשקיע כוחות רבים עבורם, זה היה בניגוד מוחלט לאופיו המאוד רגוע ומיושב. רבי צבי מתאר שבגמר הריקודים רבי ירוחם נפל על כסאו מרוב מאמץ, ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו במשך דקות ארוכות…
לימים הוא שמע ממרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', את הסיפור המפעים שהסתתר מאחורי השמחה המיוחדת הזו, ומדוע כל גדולי התקופה טרחו ליטול בה חלק:
אחד מגדולי ראשי הישיבות באותם ימים, שנשאו בעול התורה של יהדות פולין וליטא, היה מרן הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון זצ"ל, ראש ישיבת לומז'ה. איש מורם מעם, שהאצילות והנכבדות הטעלזאית ניכרו היטב בכל הליכותיו. הוא החזיק על כתפיו את עולה הכלכלי של ישיבת לומז'ה, בכוחות על טבעיים ובמסירות רבה. בחורף תרצ"ד, כאשר חובותיה של הישיבה התרבו והכבידו מאוד על צווארו, נאלץ לנדוד לארצות הברית, מצוייד בהמלצות גאון הדור רבי חיים עוזר, כדי לגייס כספים לטובת הישיבה.
בת גדולה היתה לו לרבי יחיאל מרדכי שהגיע לפרקה, מרת חיה פרידא ע"ה, והוא רצה מאוד לשדכה עוד קודם נסיעתו. ואכן, לאחר דין ודברים ונתינת הבטחה של נדוניה מרעישה ומכובדת במיוחד, היא באה בברית האירוסין עם העילוי המופלא מישיבת מיר, רבי אייזיל קסטיוקובסקי זצ"ל, מי שכונה בהערצה ובחיבה "רבי אייזל וילנער". תלמידי התקופה במיר התייחסו אליו כאל בחיר הלומדים וכאל הארי שבחבורה. לצד מעלותיו ומידותיו המיוחדות, שהיה עניו, פשטן ושפל ברך, המאיר פנים לכל אדם, וניבאו לו גדולות ונצורות כמי שעתיד לצמוח לאחד מגדולי הדור.
החתן היה בנו של הגאון רבי נח קסטיוקובסקי זצ"ל, מגיד שיעור בישיבת רמיילעס בוילנא, שנפטר בגיל צעיר מאוד, וכיתום זכה רבי אייזיל לגדול בביתו של רבי חיים עוזר ולקבל ממנו רבות. רבי חיים עוזר התבטא עליו לא אחת בתואר "הגדול"! ופעם אמר שבכל פעם שהוציא כרך נוסף מסדרת ספריו 'אחיעזר', הוא הוצף במכתבי הערכה והערות מגדולי הרבנים, אך רק שני אברכים ישבו לכתוב פרכות נכונות וראויות, שחייבו אותו להתייחס אליהם, הלוא הם: רבי אייזיל וילנער ורבי מרדכי שולמן.
בשמחת התנאים שנערכה בלומז'ה נשא החתן המופלג דרשה מופלאה, בה יישב ענין מוקשה במסכת מקוואות. כולם השתאו מההברקה הגאונית שחידש. עד שהמשגיח הגה"צ רבי משה רוזנשטיין זצ"ל, לא יכול היה לעצור את עצמו, ובאמצע הדברים נפל על צווארי החתן ונישקו מרוב חיבה והתרגשות…
ואכן, כפי המתוכנן מיד לאחר שמחת האירוסין נדד הרב גורדון לארצות הברית, עקב מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה, בדרכו התעכב באנגליה שם התארח אצל אחד מגידולי העיר לומז'ה הרב באקשט, בנו של הגאון רבי אהרצ'יק באקשט זצ"ל, רב העיר. כשראה שהוא מתעכב שם זמן רב, שלח רבי יחיאל מכתב לביתו הכלה, בו הבטיח לה כי מיד עם בואו לאמריקה, ישתדל ללוות מקרובי המשפחה סך מסויים להוצאת נישואיה, כדי שלא תאלץ לדחות ולעכב את החתונה.
והנה כעבור כמה ימים הגיעה בדואר תשובתה של ביתו הכלה, ובעת שקרא את המכתב קרס לפתע רבי יחיאל מרדכי תחתיו והתעלף. רופא הוזמן לחקור את סיבת ההתעלפות, ובמאמצים גדולים השיבו את רוחו.
כששב לעצמו סיפר לבעלי האכסניה המודאגים, כי בתו מספרת במכתבה, שלפני ימים אחדים היא פגשה את אחת מחברותיה, שהיא יתומה מאב וכבר מאורסת למעלה משנה. ביתי שאלה אותה לתומה מתי היא עומדת להינשא? אך החברה התייפחה בבכי, ואמרה שהיות וכספי הנדוניה שלה הופקדו בקופת הישיבה, וכעת אין הישיבה משלמת את חובותיה, עומד השידוך להתבטל. לכן מבקשת ומתחננת מביתי שאת ההלוואה שהבטחתי להשיג עבור הנדוניה שלה, שאשתדל לשלוח במהירות עבור חברתה.
היא הוסיפה לכתוב, שכבר הספיקה לדבר על כך עם חתנה, רבי אייזיל, שהגיב בפשטות שהוא כה שמח על ההזדמנות המופלאה הזאת שהתגלגלה לפתחו, להרנין לב כלה יתומה, ומבחינתו שווה לוותר על כל הנדוניה שהובטח לו, כדי שיוכל להמשיך לשקוד על תלמודו לאחר נישואיו, לטובת אותה בחורה יתומה. הכלה גם הציעה הצעה מעשית; שהרי מתחת לישיבה ישנם מספר חדרים ריקים המשמשים לאחסון גרוטאות, והיא תדאג לפנות אותם, ולהכניס במקומם שתי מיטות וארון, וכך יהיה להם מקום ללון עד שירווח. לכן לה ולחתנה לא דרוש כעת כסף, והם מתכוננים להסתפק במועט ובלבד שהשידוך של חברתה לא יתבטל חלילה.
המכתב כאמור זעזע את ליבות השומעים…
אך הרב באקשט עדיין לא הבין מה היא סיבת ההתפעלות, ושאל את הרב גורדון: "נו, אם כך, מדוע קיבלתם חלישות הדעת? אדרבה, אשריכם שזכיתם לחתן מיוחד כזה, שהבטיחו לו נדוניה גדולה ומכובדת ביותר, והוא מוכן לוותר על הכל, ולחיות בצמצום ובדוחק, כדי שלא יחסר מאומה לכלה יתומה?!…"
אמר לו רבי יחיאל מרדכי: "סיבת חלישות הדעת היא, משום שאני יודע להתעסק עם בני אדם ולא עם מלאכים!… ידעתי גם ידעתי שה' זיכני בחתן למדן, מיוחד במעלות, עילוי וצדיק מופלג, אבל לא ידעתי שזכיתי בחתן כה מופלא שמידותיו הן כשל מלאך!…"
דבר המכתב הגיע לאוזניו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ששימש באותם ימים כראש אב בית הדין של לונדון. המקרה הקשה של היתומה שהופיע בו נגע לליבו. הוא השתומם ביותר מביתו וחתנו של הרב גורדון, שהסכימו לוותר על כל חלקם למען החברה, והחליט ליטול על עצמו את ענין גיוס כספי הנדוניה. לאחר מספר ימים הגיע למעונו של הרב באקשט, וביקש להרגיע את הרב גורדון כי הצליח לאסוף את הסכום הדרוש, גם עבור ביתו וגם עבור חברתה. אך לא הסכים למסור את המעטפה ובה ההמחאה הכספית לידיו, אלא התעקש לשלשלה בעצמו לתא הדואר. "ברצוני לזכות", הסביר הרב אברמסקי את פשר התעקשותו, "אף בזכות זו של שלשול המעטפה לדואר…".
משהרבה רבי יחיאל מרדכי להתעכב בארצות הברית, ולא היה באפשרותו לחזור ללומז'ה, שיגרו אליו רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ורבי ירוחם ליוואוויץ ממיר מכתב, בו ביקשו ממנו רשות לערוך את החתונה מבלי שיהא נוכח בה. רבי יחיאל מרדכי הסכים לכך. ואכן החתונה נערכה באלול תרצ"ה, כשדמות אחת מרכזית נעדרה מאולם השמחה, דמותו של אבי הכלה.
זאת היתה אותה שמחת נישואין, שתאר רבי צבי מרקוביץ בערגה.
רבי צבי סיפר שלאחר החופה, המשגיח רבי ירוחם נשא דברים נרגשים, ובתוך הדברים אמר: "בעולם הגשמי ישנם גבולות ומחיצות המבדילות, אך בעולם הרוחני אין ענין של מרחק וגבולות. לכן הננו מושיטים יד למחותן הראשי, הגאון רבי יחיאל מרדכי שליט"א, השרוי במרחקים לצרכים רוחניים – להחזקת ישיבת לומז'ה, ומברכים אנו ומאחלים לו ברכת מזל טוב!".
לכך גדולי הדור חשו מחובתם האישית לבוא וליטול חלק בשמחה המיוחדת הזאת. הן מצד החתן והכלה, ששמם יצא לתהילה בעקבות מעשה הוויתור שלהם, והן לחלוק כבוד לראש ישיבת לומז'ה שנותר בגולה, למען החזקת התורה.
כעבור שנים אחדות, כשבאו ימי המלחמה הקשים, ה'סרטיפיקט', שכבר הוכן עבור רבי אייזיל ורעייתו ושלושת ילדיהם לעלות ארצה, לא הגיע ליעדו, והם נרצחו שם בלומז'ה יחד עם שאר בני הישיבה. שרידי ישיבת מיר ששרדו את המלחמה, וזכו להכיר את רבי אייזיל מימי שבתו במיר, כמו הגאונים רבי יונה ברומברג, רבי שמואל שכטר ורבי אליעזר פלצ'ינסקי, הגדירו את רציחתו במלחמה של עלם חמודות זה בטרם עת, כאחת האבדות היותר גדולות שחווה עולם התורה. לדידם אין ספק, שאילו היה נותר רבי אייזיל בחיים – הוא היה אחד המאורות הגדולים שהיו מאירים בה.
מסיפור מופלא זה, יש להסיק את הנקודה האמורה:
לפנינו חתן וכלה צעירים, שבתחילת דרכם נקרה להם ניסיון מיוחד של ויתור, שבאופן טבעי היה אמור להיות קשה מאוד לעמוד בנסיון שכזה. אך עם רגישות היתר שגילו כלפי חברה יתומה, הסכימו לוותר את כל אשר להם למענה. נדוניה מרעישה שהסתכמה בסכום עתק, והיתה אמורה להעניק להם הרחבת הדעת לכל שנות הנישואין הראשונות, אך הצליחו בסופו של דבר לעמוד בשעת המבחן בגבורה ובשמחה.
והתוצאה הסופית היא, שלא די שהם לא הפסידו מאותו הנסיון של ויתור, אלא אף הרוויחו בכפל כפליים. במלחמה אמנם הם איבדו את כל אשר להם, אך המצוה הזאת שנזקפה לזכותם – לנצח עומדת!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' על חומש בראשית)