העצבות מקורה בגאוה
בצווי התורה על חג הסוכות נאמר (דברים טז, יג-טו): "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך… והיית אך שמח". יש להבין כיצד אפשר לצוות על האדם לשמוח? האם שמחה היא תחושה שבאה לפי הזמנה או בלחיצת כפתור? מה ביכלתו של אדם שמרגיש עצוב לעשות, כדי לשנות את תחושותיו, ולהפוך להיות שמח?
כדי להשיב על כך עלינו להתבונן ולחקור בעצמנו, מהו הגורם לתחושת העצבות, וכיצד ניתן לעקור אותו מן היסוד. ואכן, כאשר נבדוק היטב, נמצא שהעצבות מקורה בגאווה. הגאה משוכנע שמן הדין חייבים לתת לו כל מה שהוא רוצה, וכאשר הוא מבחין במחסור כלשהו, הוא מתעצב אל ליבו. ולעומת זאת, מי שמרגיש שמצד הדין אין הוא זכאי למאומה, אינו מרגיש מחסור, ולכן איננו חש בעצב.
האדמו"ר מאוז'ורוב דרש על כך במליצה: "והיית אך שמח", בכל מקום שכתוב בתורה "אך" הוא בא למעט, ואכן, "והיית אך", מי שממעט את עצמו, יהיה "שמח" – יצליח לחוש בשמחה ללא עצב כלל.
עצה נגד גאוה…
מו"ר רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל סיפר בהקשר לכך את הסיפור הבא: יהודי אחד בא לפני הרב וביקש ממנו עצה כנגד מדת הגאוה, שמטרידה את מנוחתו.
"איך נפטרים מהגאוה?", שאל יהודי, וציפה בקוצר רוח לתשובתו של הרב.
"היכנס לבית המדרש והמתן לי שם ליד הבימה", השיב לו הרב, "כרגע אני טרוד מאד. המתן לי שם, ועוד מעט אתפנה אליך".
לאחר מספר דקות נכנס לחדרו של הרב יהודי אחר וביקש ממנו עצה כיצד להחלץ מתסבוכת כספית של אנשי מס הכנסה, שזוקפים לזכותו סכומי עתק, שמעולם לא הרויח כמותם.
"לך לבית המדרש", הורה לו הרב, "שם, ליד הבימה תמצא יהודי שאמרתי לו להמתין, ותבקש ממנו עצה".
היהודי עשה כדבריו, ניגש אל אותו יהודי, שהורה לו הרב, והחל לשפוך את ליבו ולתנות לפניו את צרותיו בנוגע למס הכנסה.
למשמע הדברים, עצר אותו הממתין ואמר לו "טעית, אני לא הרב".
"אבל הרב אמר לי שאלך אליך ואתה תתן לי עצה ותפתור את בעיותי", השיב האיש בפליאה.
החליטו השניים ללכת לרב ולשאול אותו לפשר הענין. "מדוע שלח הרב איש זה אלי?", תמה הממתין, "וכי יש לי 'ראש' כדי לעוץ עצות כנגד מס הכנסה?".
אמר הרב: "אינך יכול לעזור לו? יהי כן, לך בחזרה ותמתין לי ליד הבימה".
כעבור זמן מה, נכנס אל הרב יהודי נוסף, שעמד להשיא את שתי בנותיו וברשותו לא היו מזומנים כלל. גם לו אמר הרב: "גש אל בית המדרש, שם עומד יהודי ליד הבימה. הוא יעזור לך".
ניגש אבי הבנות אל היהודי שלנו והחל לפרט את סכומי הכסף שלהם הוא זקוק לצורך החתונה.
גם אותו עצר הממתין באמרו: "ודאי טעות בידך". אולם גם הוא הבהיר שעשה כך על פי הוראתו המפורשת של הרב. ושוב ניגשו השניים לברור הענין אצל הרב, וכאשר שמע הרב את דבריהם השיב: "אהה, אין לך די כסף כדי לעזור לו? ניחא. חזור אל בית המדרש והמתן לי שם".
עודם מדברים והנה נכנס אל הרב יהודי ובידו ריאה של בהמה ושאלה לו עליה. והרב שלח אותו אל מיודענו ליד הבימה.
"מנין אדע לפסוק לך?", תמה הממתין וגרר את השואל לרב.
"נו", הורה לו הרב כשהבחין בו, "פסוק לו לגבי הראה, האם היא כשרה?".
"אינני מבין לא דבר ולא חצי דבר בענינים כאלה", תמה האיש, "אפילו אינני יודע מאיזה צד פותחים את ה'שלחן ערוך'"…
"טוב", הגיב הרב לשמע הדברים, "לך והמשך להמתין לי ליד הבימה…".
רגעים אחדים מאוחר יותר, נכנס אל הרב עגלון יהודי, שעגלתו נתקעה בבוץ, והוא נזקק לאדם בעל כח שיעזור לו לחלצה.
"אין בעיה", אמר הרב, "גש אל הבימה בבית הכנסת ובקש מן היהודי שעומד שם שיעזור לך".
שוב השתומם מיודענו על הרב שמפנה אליו אנשים כדי לפתור את בעיותיהם: "רבי", פנה אל הרב, "לא מזמן עברתי ניתוח, ובכלל יהודי חלש הנני, ואיך אוכל לחלץ את העגלה הכבדה מן הבוץ?".
או אז פנה אליו הרב ואמר: "שכל? אין לך; כסף? גם אין לך; הלכה? הלא אתה בעצמך הודית שאינך יודע מאיזה צד פותחים את ה'שלחן ערוך'; כח? שכחת מתי היה לך… ועדין דרושה לך עצה כנגד גאוה? שמא תסביר לי על מה יש לך להתגאות?!…".
איננו זקוקים לסיבות כדי להתגאות…
פעם התבטא הרב שטיינמן ואמר: "נס גדול עשה עמנו הקב"ה, שציוה עלינו להתחזק במידת הענוה ולהמלט מן הגאוה, ולא להפך. שכן אילו היינו צריכים להתגאות, על מה היינו מתגאים?!…".
אך אנו איננו זקוקים לסיבות כדי להיות בעלי גאוה… ואנו לוקים בעוון זה, על אף שאין בנו לא דעת ולא תורה, לא עושר ולא חכמה, יהא מצבנו אשר יהא…
רבי ראובן קרלנשטיין הדגים את פחיתותו של האדם, שבכל מצב דואג שחלילה לא ימעט כבודו, על ידי מעשה שהיה לפני שנים.
באותם ימים משאית האשפה לא היתה משוכללת כמו זו של ימינו, אשר בלחיצת כפתור, עושה את כל העבודה, והפועלים נותרים נקיים… אז, היה פועל אחד עומד במרומי המשאית, ומקבל מפועל אחר שעמד למטה את הפח, ומשליך אותו במו ידיו אל תוך המשאית.
הפועל, שעמד למטה עבד קשה יותר, שכן היה עליו להרים את הפח המלא אל חברו, אולם, מי שעמד למעלה, נאלץ לעמוד, כשמגפיים גבוהות לרגליו, בתוך ערמות האשפה המצחינות.
אל אחד הרחובות במאה שערים, לא הצליחה המשאית להיכנס מפאת גדלה, ולכן גררו הפועלים את הפחים אל פינת הרחוב, וכאשר הצטברה כמות נכבדת של תכולת חמישים פחים, עמדו הפועלים ורוקנו אותם בזה אחר זה. הפועל למטה טרח להרים את הפחים לחברו שקיבל אותם למעלה והשליך אותם אל תוך המשאית.
הילדים שעברו באותה שעה ברחוב, התבוננו במחזה המעניין ומחאו כפיים בהתלהבות למראה מיומנותו של הפועל שעמד למעלה.
אך כל גל של מחיאות כפיים הציק יותר לפועל שעמד למטה וגרם לו לאי נעימות גדולה ולצביטה של קנאה… הוא כל כך מתאמץ למטה, והילדים מוחאים כפים לפועל למעלה ומכבדים רק אותו. כאשר כבר לא הצליח לשאת את הבזיונות, פנה אל הילדים ואמר: "ילדים, הקשיבו אלי! העובדה שהוא עומד למעלה ואני עובד למטה, אינה אומרת כלום על מעמדנו. דעו לכם, כי באמת אני הוא כאן מי שקובע מה לעשות, ובקלות יכולתי להתחלף עם האיש, ולעמוד למעלה. אני הוא זה שבחרתי לעמוד פה, כי אינני מחפש כבוד…".
כמו אותו פועל שדואג גם ממקום פחיתותו, לשמור בכל כוחו על שארית כבודו, נראים לעיתים גם אנו המגוננים בכל כוחנו על כל פיסת כבוד שתשמור את גאוותנו.
אכן, אילו רק היינו מצליחים לעבוד קצת על מידותינו בענין זה, ולחוש כי את כל חיינו אנו חבים לקב"ה, וכל מה שהוא נותן לנו הוא מתנת חינם, היינו מתמלאים בתחושה של הכרת הטוב ובשמחה על כל מה שאנו מקבלים בכל יום, ומצליחים לשמוח באמת כפי צווי ה'.
(ומתוק האור – סוכות)