השותה מים בסוכה – האם מקיים בכך מצוה?

על מצות הסוכה נאמר בתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים", ודרשו חז"ל: "תשבו – כעין תדורו", כלומר, יש להשתמש בסוכה כדירת המגורים של כל השנה, באופן שהסוכה תהיה הדירה העיקרית במשך ימי החג. וחובה לאכול, לשתות ולישון בסוכה, וכן לשהות בסוכה כדרך ששוהים בבית. ומותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, כיון שגם בכל ימות השנה מצוי הדבר שאוכלים אכילת עראי מחוץ לבית, ואם כן, אין אכילה זו סותרת למצות 'תשבו – כעין תדורו'. ואכילת עראי פירושה – לחם בכמות הפחוּתה מ'כביצה' [45-53 סמ"ק, לשיטות השונות], או פירות, בשר, דגים ומאכלי חלב בכל כמות שהיא. וכן מותר לשתות מים ומשקאות קלים ללא הגבלה מחוץ לסוכה. ועוגה, או תבשיל העשוי מִדָגָן, בכמות הגדולה מ'כביצה' – חובה לאוכלם בסוכה, אך אין לברך עליהם 'לישב בסוכה' אלא כשנאכלים בדרך 'קביעות', כלומר, כארוחה בפני עצמהּ, או בהתקבצות של מספר אנשים לארוחה, וכן כשהעוגה נאכלת כ'סעודה' שלאחר הקידוש בשבת בבוקר, או שהאוכל משתהה בסוכה לאחר אכילתה. ואף בבשר, דגים, ביצים, מוצרי חלב, וכדומה, כשהם נאכלים ב'דרך קביעות' – ראוי להחמיר ולאוכלם בסוכה, אך אין לברך עליהם 'לישב בסוכה'. ואדם הנמצא באמצע סעודתו – יתכן שאסור באכילת מאכלים שאין צורך לברך לפניהם במהלך הסעודה – דגים, מרק, בשר ותוספות שונות – או שתייה, מחוץ לסוכה, מכיון שהם נחשבים כחלק מהסעודה. וכבר כתב הרמב"ם, ואחריו השולחן ערוך וכל הפוסקים, כי המקפיד לאכול ולשתות כל דבר דוקא בסוכה "הרי זה משובח". ונחלקו הפוסקים בפירוש הדבר: יש שכתבו שהעושה כן מקיים את מצות הישיבה בסוכה. יש שכתבו שאינו מקיים את מצות הישיבה בסוכה, והמעלה בהקפדה זו היא שעל ידהּ לא יטעה ויאכל אכילת קבע מחוץ לסוכה. ויש שצידד שיש בכך מעלה של 'חיבוב מצוה' בלבד. וכאמור, גם השינה בסוכה היא בכלל החובה של 'תשבו – כעין תדורו', ואסור לישון מחוץ לסוכה בין ביום ובין בלילה אפילו שנת עראי, דהיינו נמנום קצר וחטוף [ואף למשך פחות מדקה], וזאת גם אם ישן בתנוחה שאין לחשוש שמא השינה תתארך, כגון שראשו מונח בין ברכיו. ומי שנרדם מחוץ לסוכה והתעורר, אסור לו להמשיך בשנתו מחוץ לסוכה.

[שו"ע תרלט, ב, משנ"ב יא, יב, יג, טו ו־טז, שעה"צ ד ו־כט, וביה"ל ד"ה אפילו שנת וד"ה אם; בו"מ דרשו, 12, 16, 18 ו־20]

האם יש דיני 'אסמכתא' בהתחייבות לגוי? ועל פי אֵילוּ חוקים דנים בבית דין בתביעה שבין ישראל לגוי?

המתחייב התחייבות ממונית, או מקנה לחבירו חפץ, בתנאי מסוים – פעמים שההתחייבות אינה חלה, משום שאין בה את גמירות הדעת הנדרשת לחלוּת ההתחייבות, או הקנין. התחייבות כזו, או קנין כזה, מכונים 'אסמכתא'. ולדוגמה: האומר לחבירו, אם לא אעשה עבורך דבר פלוני עד למועד מסוים, יהא דבר פלוני קנוי לך – הרי זו אסמכתא, ואינה חלה, אף אם אכן לא קיים את תנאוֹ. ואף במשכון הניתן למלווה בתנאי שאם ההלוואה לא תיפרע ייקנה המשכון למלווה, הרי זו אסמכתא והמשכון אינו נקנה למלווה; אך יש אומרים שאם ערך המשכון כערך ההלוואה, אין זו אסמכתא, והמשכון נקנה למלווה. והמקנה חפץ לחבירו באופן שבדרך כלל נחשב כ'אסמכתא', ומסר את החפץ ליד חבירו – לדעת השולחן ערוך הקנין חל; ולדעת הרמ"א, אין הקנין חל. וכמו כן, אם אמר לחבירו: אם לא אעשה עבורך דבר פלוני יהא החפץ קנוי לך מעכשיו – לדעת השולחן ערוך הקנין חל; ולדעת הרמ"א, רק אם חבירו עשה לו טובה מסוימת שבגינה הוא מתחייב, וכגון שהלווהו ומתחייב שהמשכון ייקנה לו [כאמור לעיל], מועילה אמירת 'מעכשיו' להחיל את הקנין; משום שבאופן זה הוא גומר בדעתו להקנות לו את החפץ, שהרי עשה לו טובה. ואם המקנה מסר את החפץ ליד חבירו, יתכן שאמירת מעכשיו מועילה אף לדעת הרמ"א, גם כשלא עשה לו טובה. וקנין שנעשה בפני 'בית דין חשוב', בתנאים מסוימים – חל אף באופן שלא מסר את החפץ ליד חבירו, ואף כשלא עשה לו טובה, לכל הדעות; [אך נחלקו הפוסקים אם נדרשת אמירת 'מעכשיו'].

וכשמתחייב או מקנה לגוי, לדעת רוב האחרונים, אסמכתא אינה חלה, כמו בישראל המקנה לישראל; אולם, יש אומרים שבאופן זה אסמכתא חלה, כיון שלדעתם דין האסמכתא הוא תקנת חכמים, ולא תיקנו כן בעסק שבין ישראל לגוי. והסוברים שדיני אסמכתא אמוּרים גם ביחס לגוי, רובם סוברים כן הן בנוגע לישראל שהקנה לגוי והן בנוגע לגוי שהקנה לישראל. אולם, יש אומרים שבגוי המקנה לישראל – ההקנאה חלה, משום שלפי חוקי הגויים אין הבדל בין הקנאה רגילה להקנאה שלפי דיני התורה מוגדרת כאסמכתא; ולדעתם, בכל אופן שלפי חוקי הגויים שייך החפץ לישראל, זוכה בו הישראל גם כשלפי חוקי התורה אינו אמור לזכות בו [ראה להלן], ובבית דין, לכל הדעות יש לזַכות את הישראל. ונביא את חילוקי הדעות שיש בנוגע לענין זה של 'סתירה' בין דיני התורה לחוקות הגויים בעסק שבין ישראל לגוי: אמרו חכמינו ז"ל – "ישראל וגוי שבאו לדין, אם אתה יכול לזַכותו בדיני ישראל, זכהו, ואמור לו כך דיננו; בדיני גויים, זכהו, ואמור לו כך דינכם". ופירוש הדברים: ישראל וגוי שבאו יחד לדין תורה בפני דייני ישראל, אם לפי דיני התורה הישראל זכאי, יש לזַכותו, ולהסביר לגוי שפסק הדין הוא לפי תורת ישראל; ואם לפי דיני התורה הגוי זכאי, אך לפי חוקי הגויים הישראל הוא הזכאי, יש לזַכות את הישראל, ולהסביר לגוי שפסק הדין הוא לפי חוקי הגויים. ויש מהאחרונים שסובר כי בכל עסק ממוני כלשהו בין הישראל לגוי, כאשר הישראל אמור לזכות בממון רק לפי חוקי הגויים – הריהו זוכה בו מאליו, אף שלא בפני בית דין. אך מדברי אחרונים רבים נראה כי אין הממון נקנה מאליו לישראל אלא כשהוא שייך לו על פי דיני התורה; ואִילו הלכה זו שיש לזַכות את הישראל לפי חוקי הגויים, אמורה רק לאחר פסק בית הדין.

[שו"ע תמא, א, ומשנ"ב ד (וראה שם, יא), ה ו־ח, שעה"צ ז, ח, י ו־יא, וביה"ל ב, ד"ה אבל (וראה שם, א, ד"ה ומשכנו); בו"מ דרשו, 6; חת"ס חו"מ סו; וראה שו"ע חו"מ רז, יד-טו, סמ"ע מ וט"ז שם, ופתחי חושן ח, כא, הע' ו ו־ח]

האם מותר להשתמש בפסח בסבון שמעורב בו חמץ?

חמץ שהתקלקל לפני הפסח במידה כזו שאינו ראוי למאכל כלב, אין חובה לבערו, והוא אף מותר בהנאה בפסח. אולם, אסור לאוכלו מדרבנן, משום שבאכילתו הריהו מחשיב את החמץ למאכל. דין זה מכונֶה בקיצור 'אַחְשְׁבֵהּ' [– הֶחֱשִׁיבוֹ]. וחמץ שלא התקלקל, אך מחמת תערובתו בדבר אחר אינו ראוי למאכל – אם ניתן להפרידו, ואז יהיה ראוי למאכל, חובה לבערו. ואכילת חמץ שאינו ראוי למאכל כלב לצורך רפואה – נחלקו הפוסקים אם יש בהּ דין 'אחשביה'. ואף לדעת המחמירים, כמוסות תרופה שיש בהן חומר גיבוש העשוי מעמילן חיטה, אשר אינו ראוי במצבו הנוכחי לאכילת כלב – אין בבליעתן דין 'אחשביה', כיון שדעתו לאכילת התרופה, ולא לאכילת החומר המגבש, ולא ניתן לומר שבאכילתו החשיב את החמץ לאוכל.

ועוד בענין זה: בגמרא במסכת יומא נאמר שאסור לסוך ביום הכיפורים, משום שחומר הסיכה נבלע בגוף, והרי זה כשתייה. ונחלקו ראשונים אם כלל זה ש'סיכה כשתייה' אמוּר גם בנוגע לאיסורים אחרים, כגון חֵלֶב, וחמץ. ולהלכה, ראוי להחמיר. אולם, בנוגע לסיכה בחמץ שאינו ראוי למאכל כלב – יש שהסתפק אם סיכה נחשבת כשתייה גם לענין 'אחשביה', כלומר, שהסָּך מחשיב את החמץ למשקה. ויש שנראה מדבריו שיש דין 'אחשביה' בסיכה, אך כתב שאין סיכה נחשבת כשתייה אלא כשהיא נעשית לשם תענוג; ולכן, לדוגמה, מותר למרוח בפסח משחה רפואית שמעורב בה חמץ שאינו ראוי למאכל כלב. ויש אומרים שאין דין 'אחשביה' בסיכה, ולדעתם מותר להשתמש בפסח בסבון, קרם לחות, חומרי איפור, וכיוצא בהם, שמעורב בהם חמץ. ויש שהורה להחמיר בדבר.

[שו"ע תמב, ב ו־ד, ומשנ"ב כא-כב; בו"מ דרשו, 40 ו־42, וראה שם, 41; ביה"ל שכו, י, ד"ה בשאר]