יעקב א. לוסטיגמן
את ילדותו ובחרותו עשה הגאון רבי חיים פרץ ברמן שליט"א בצל גדולי הדור. אמו, הרבנית אהובה ע"ה, הייתה בתו של מרן הסטייפלר זצוק"ל, ואביו, הגאון רבי מרדכי שלמה ברמן זצ"ל, כיהן כר"מ בישיבת פוניבז' מראשית ימיה. בהגיעו לפרקו נשא לאשה את זוגתו הרבנית שתחי' בת מרן הגרב"ד פוברסקי שליט"א. מה שרבים מכירים מתוך הספרים על גדולי ישראל, הוא ראה מקרוב בתוך המשפחה.
לקראת חג הסוכות פנינו לראש הישיבה כדי לשמוע מפיו רעיונות ודברי חיזוק בעניין שמחה של מצוה בחג הסוכות ובכל ימות השנה, ובהזדמנות זו זכינו לשמוע מפיו זיכרונות מופלאים החושפים צוהר קטן לעולם הנשגב של גדולי התורה, שיגם ושיחם בכל הקשור לענייני חג הסוכות ומצוותיו.
הוא לא ביקש דבר מאיש
ראש הישיבה, איך נראה חג הסוכות בביתו של הסבא הגדול, מרן הסטייפלר זצ"ל?
ההכנות לסוכות החלו עוד הרבה לפני, כבר בחודש אב הוא היה הולך לחצר ביתו של רבי מיכל יהודה, כדי לבחור אתרוג מהאתרוגים שגדלו על העץ המפורסם שלו.
בשנים האחרונות שלו היו מביאים לו אתרוגים נאים ומהודרים, והוא שמח בהם מאוד. אבל בשנים קודמות, היה הולך באמצע חודש אב אל העץ של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל וקוטף שם אתרוגים. לא היו אז אתרוגים יפים כמו היום, אבל היה חשוב לו מאוד היכן גדל האתרוג הזה.
היה מזמין בעל עגלה עם סוס, יושב על העגלה ונוסע לחתוך סכך. ליד ישיבת פוניבז' לצעירים היה אז מעין יער של עצי אקליפטוס, ושם הייתה רשות לכולם לחתוך. הוא חתך ענפים, סחב, עשה הכול בכוחות עצמו. בכלל, הוא לא היה מבקש דבר מאדם אחר. ובדבר של מצווה בוודאי: כל עוד היו לו הכוחות, הכול עשה לבד.
הנכדים לא הצטרפו לעזור?
לא. היו כאלה שרצו להצטרף, אבל אצלנו במשפחה הבינו שלא תהיה לו מזה נחת רוח, אם אנחנו לא לומדים והולכים איתו לחתוך סכך.
ומה היה נוי הסוכה?
הוא בחר תמונות. היו אז שולחים תמונות של גדולי ישראל, והוא בחר מתוכן את אלה שהכיר: החפץ חיים, רבי חיים מבריסק, רבי חיים עוזר, רבי אלחנן. את מי שהכיר מצעירותו, תלה את תמונותיהם בסוכה.
אבל אם התחלנו באתרוגים, אספר זיכרון מיוחד שיש באמתחתי על אתרוגים וארבעת המינים: בשנת תשכ"ט, בערב חג הסוכות אחר הצהריים, הבית שלנו נראה כמו כל בית בערב סוכות. היינו משפחה גדולה, כולם עסוקים בהכנות. פתאום נשמעות דפיקות בדלת. פותחים, וכמעט התעלפנו: הרב מפוניבז' זצ"ל עומד בפתח. זו הייתה השנה האחרונה לחייו.
אבא ניגש אליו מיד, והרב אחז בו בשתי ידיו ואמר לו: "שלמה'לה, לא היה לי זמן לקנות ארבעה מינים". כל כולו היה נתון להחזקת הישיבה ועולם התורה, ועד ערב החג לא מצא רגע לזה.
אבא ענה לו: "ודאי, יש לי מוכן בשביל ראש הישיבה". הוא רץ, לקח את הארבעה מינים שלו עצמו ומסר לו. הרב יצא שמח, בטוח שזו סתם רזרבה שהייתה בבית.
והיא לא הייתה רזרבה.
אבא היה לוקח אותנו לקנות ארבעה מינים בשוק בתל אביב, ומסתובב שם שעות עד שהיה מוצא סט מהודר. רזרבות לא היו לו. הוא נתן לרב מפוניבז' את ארבעת המינים המהודרים שלו.
אחרי שהרב יצא, אמר לאמא שלי: "קניתי גם לילדים, אקח סט אחד של ד' מינים ממה שקניתי להם…". בערב חג כבר לא היה מה להשיג, זה לא כמו היום.
באותו לילה, ליל החג, הייתה אמא אצל אביה, הסטייפלר, וסיפרה לו מה שקרה. הוא אמר לה: "לי יש שניים", ונתן לאבא את האתרוג השני שלו. כך אני יודע שבשנת תשכ"ט כבר היה לסבא אתרוג נוסף.
"תראה איזה אתרוג מצאתי"
ועוד סיפור מאותו עניין, נושא עמו ראש הישיבה בזכרונותיו: שנה אחת, בצום גדליה פגש אבא ברחוב את ראש הישיבה רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל. כמובן, כששניהם נפגשו באופן טבעי החלו לצלול לעומקה של סוגיה, ובסוף השיחה אמר לו רבי שמואל: "חיפשתי, ועדיין לא מצאתי אתרוג טוב".
רבי שמואל פנה לביתו. אבא הלך בכיוון ההפוך, רק עד שרבי שמואל נעלם מהעין, ואז חזר על עקבותיו אל חנות האתרוגים ברחוב רש"י. הוא ישב שם זמן רב מאוד, עד שמצא אתרוג יפה במיוחד. את האתרוג הזה הניח בתוך ארגז יחד עם עשרה אתרוגים אחרים, וביקש מבעל החנות: "עשה לי טובה, אל תיגע בארגז הזה. בלילה אחזור לכאן".
בלילה הלך אבא לביתו של רבי שמואל והציע: "אולי נלך עכשיו שנינו יחד לחפש ארבעה מינים?" רבי שמואל שמח מאוד והצטרף. כשהגיעו לחנות אמר לו אבא: "יהיה יעיל יותר אם כל אחד מאיתנו יבדוק ארגז אחר". הוא הגיש לרבי שמואל את הארגז המוכן, ולעצמו לקח ארגז אחר. לא עבר זמן רב, ורבי שמואל קרא: "תראה איזה אתרוג מצאתי!"
אבא יכול היה פשוט להביא לו את האתרוג. אבל הוא לא רצה שרבי שמואל יחזיק לו טובה. הוא רצה שתהיה לרבי שמואל ההרגשה שהוא עצמו מצא.
חץ בעיניו של השטן
"האמת שזה נושא שצריכים להתבונן בו, מה פשר החביבות המיוחדת הזאת על ארבעת המינים?", ממשיך ראש הישיבה.
"מה שראיתי אצל סבא זצ"ל ואצל אבא זצ"ל, ההחזקה של הארבעה מינים, הטרחה בשבילם, זה היה אושר. המצווה הזאת הייתה חביבה עליהם מאוד מאוד.
הגמרא במסכת סוכה (לח.) מביאה שהנענועים הם שיירי מצווה, לא עיקר המצווה, ושיירי מצווה מעכבין את הפורענות. ומסופר שם על רב אחא בר יעקב, שכשהיה מנענע היה אומר: "גירא בעיניה דסטנא", חץ בעיניו של השטן. השטן רואה איך ישראל מחוברים למצווה, דווקא בתוספת הזאת, ואינו יכול לנתק אותם. הגמרא אומרת שלא נכון לומר כך, כי זה מגרה את השטן באדם. אבל הרעיון עצמו נשאר: החביבות שבה ישראל דבוקים במצווה ואוהבים אותה, היא שמצילה את האדם.
גם השם של המצווה מלמד על כך. בגמרא כתוב על הלולב "מעיקרא לולבא והשתא הושענא". השם שלו הוא הושענא, כי במדרש מתואר שישראל יוצאים מיום הדין כשהלולבים בידיהם, כמו מנצחים עם כלי נשק, והקדוש ברוך הוא מושיע אותם דרך זה. ובכל זאת, ישראל לא עשו את המצווה בשביל הישועה. הם עשו אותה בשביל המצווה.
"לגאון זה היה קל מאוד"
היינו שמחים לשמוע מפי ראש הישיבה על עניין שמחת המצווה ביום טוב ובימי חול המועד סוכות…
הרמב"ם כותב על שמחת בית השואבה שמצווה להרבות בשמחה זו, ושלא היו עושים אותה עמי הארץ וכל מי שרצה, אלא גדולי חכמי ישראל הם שהיו מרקדים ומשמחים, וכל העם באים לראות ולשמוע. כלומר, השמחה הזאת בשלמותה שייכת לבעל מדרגה.
השמחה בסוכות, יש אומרים שהיא מצווה קשה, אבל האמת היא שזה להיפך: מי שנמצא במדרגה, שמח בקלות. לגאון מווילנא בוודאי לא היה קשה לשמוח ביום טוב, עבורו זה היה קל מאוד. הרמב"ם קורא לשמחה במצוות "עבודה גדולה", וכותב שכל המונע עצמו ממנה ראוי להיפרע ממנו. השמחה האמיתית היא לשמוח עם הקדוש ברוך הוא.
מי שכל השנה שמח עם התפילין, עם הציצית, עם כל מצווה שיש לו, והוא שלם עם הקדוש ברוך הוא, מגיע לסוכות ושמח לגמרי. מי שלא נמצא שם, בשבילו זו אכן מצווה קשה.
אם כך, השמחה שמורה ליחידים?
לא. השמחה במצווה היא הבסיס של יהודי. ביום כיפור אדם מצטער על כל עבירה, ובאותה מידה בסוכות ובכל ימות השנה הוא צריך לשמוח על כל מצווה. וכשמגיע הזמן שנקבע לשמוח בו, זמן שמחתנו, יש השפעה מלמעלה שכל יהודי יכול להיות במדרגה של שמחה עם הקדוש ברוך הוא. זה מורגש בחוש: יהודים טוב להם בסוכה. מרגישים את השמחה שה'יום טוב' נותן, ממש באיברים. יש בזה מדרגות, למעלה ולמטה, אבל היא שייכת לכולם.
הבכי של רבי ישראל
ובכל זאת, רבים מרגישים בשמחת תורה כמו אורחים בשמחה שאינה שלהם. האם יש לנו זכות לרקוד עם התורה, כשאיננו נוהגים כל השנה כפי שהיינו צריכים?
על השאלה הזאת כתב בעל ה'שרידי אש' מאמר, ובו הביא מעשה ששמע מרבי איצל'ה. בשמחת תורה התאספו התלמידים אצל רבי ישראל סלנטר זצ"ל. אפשר רק לנסות לתאר איך נראתה שמחת תורה אצל רבי ישראל. וכשהגיעה השמחה לשיאה, פרש רבי ישראל מהחבורה, ישב בצד, והתלמידים ראו שהוא בוכה.
איש לא העז לשאול. רק רבי אלה קרטינגער, תלמיד חבר של רבי ישראל שהיה בעצמו גאון וצדיק, ניגש ושאל לסיבת הבכי. רבי ישראל השיב שהעצב שלו נובע דווקא מהשמחה: כשהוא חושב כמה גדולה צריכה להיות השמחה בתורה, מתעורר בו צער שלא שמר את התורה כראוי, ושמחתו מקופחת.
רבי אלה הזכיר לו את צדקתו ואת מעשיו הגדולים. ענה לו רבי ישראל: "נו, נו, טוב, זה בשבילי. אבל אתה, במה אתה שמח?" הוא לא התכוון לבייש אותו אלא להמחיש את זה שזאת שאלה שכל יהודי צריך לשאול את עצמו, לנחם אחרים זה טוב, אבל מה איתך במה אתה תתנחם??? רבי אלה, כששמע את השאלה הישירה, פרץ גם הוא בבכי, והשמחה הפכה לבכי מר.
ואז קם רבי ישראל ממקומו ודיבר אליהם דברי עידוד. הצער הזה, אמר, מוכיח משהו. רק מי שחפץ בתורה ושואף אליה ממעמקי ליבו, מרגיש מוסר כליות וחרטה כזו. הצער עצמו הוא הראיה עד כמה אמיץ הקשר שלנו לתורה, ואם כן, יש לנו לשמוח בכל עוז ותעצומות!
כוס שנמזגה למלך
ומה אומרים ליהודי פשוט שרוצה לשמוח בחג?
שכל יהודי צריך לשמוח. יהודי אומר פעמיים ביום "שמע ישראל"? זאת סיבה לשמחה גדולה מאוד. יש לנו מושג כמה גדולה הזכות העצומה לומר שמע ישראל? זה הרי נפלא! סוכות הוא הזמן שהקדוש ברוך הוא קבע לשמוח איתו. אנחנו שמחים שיש לנו קדוש ברוך הוא, שבחר בנו באהבה, וכולנו מסובים על שולחנו.
המשנה אומרת שכשיורד גשם בסוכות דומה הדבר לעבד שמזג כוס לרבו, ורבו שפך לו קיתון על פניו. מה אנחנו צריכים להסיק מכך? שהפעולה עצמה, הישיבה בסוכה, היא מזיגת כוס למלך. אדם מוזג לעצמו כוס שתיה, ובזה הוא מוזג כביכול כוס לקב"ה בכבודו ובעצמו. צריכים לשמוח על הזכות העצומה הזאת!
כשאומרים "עלינו לשבח שלא עשנו כגויי הארצות", זו שמחה גדולה מאוד, וזאת שמחה שצריכיה להיות מורגשת בסוכות, מתחילת החג ועד סופו.
יש את המדרגה הפשוטה, וליהודי קל מאוד לשמוח בה. מה שהרמב"ם מדבר עליו שהשמחה שייכת לתלמידי חכמים וצדיקים ואנשי מעשה, זה כל אחד לפי מדרגתו, בשמחה שלמה מעולה מאוד שרק בעלי מדרגה יכולים לזכות לה, אבל גם יהודי פשוט צריך להיות כל הזמן שרוי בתוך השמחה של סוכות.
כל מי שאני ראיתי, גדולי התורה שזכיתי להכיר, היה להם אור על הפנים בסוכות. ובשעה שהחזיקו את הארבעה מינים, נראה עליהם כזה אושר נפלא, עין לא ראתה.
יוצאים עם המסכת ביד
ראש הישיבה מכיר מקרוב את תוכנית 'דרשו' לבני הישיבות. מה היא שינתה?
היא עשתה מהפכה בכל עולם התורה. המושג של לצאת מהזמן עם המסכת ביד לא היה קיים לפני 'דרשו'. היו יחידים, והיו שיצאו עם בקיאות בחלק מסוים. אבל לדעת את כל המסכת עם הראשונים, לא רק את הדפים של העיון, זה דבר ש'דרשו' הכניסה ללב של כולם.
היום, אחוז גבוה מאוד מהבחורים הטובים יוצאים עם המסכת, והם מתביישים בעצמם אם יש תוספות שאינם יודעים, או רמב"ן, בעל המאור, 'מלחמות' או רשב"א שלא ראו. בשנים האחרונות כשאני אומר שיעור, אחרי חודש וחצי מתחילת הזמן, אם יש גמרא שנוגעת לעניין בפרק שלישי או רביעי, מיד עונים לי באמצע השיעור: "כאן כתוב כך וכך". קשה להאמין לראות את זה. זה משהו שלא ראינו פה לפני שבא 'דרשו' וחולל את המהפכה הזאת.
אמנם, בשנים הראשונות של הישיבה, הלימוד היה בנוי אחרת. למדו בעיון חלק גדול מהמסכת, אפילו עד דף צ' בחלק מהמסכתות. בנוסף השלימו את שאר דפי המסכת בלימוד יסוי, והיו שנים שבהן הקדישו בנוסף למסכתות הישיבתיות שעתיים ביום ללימוד דפים מסדר 'מועד' ומשאר מקומות, על פי הנחייתו של הרב מפוניבז' עצמו. אז באמת לא היה צורך בתוכניות כמו של 'דרשו' כדי לדברן את הבחורים להשלים את המסכת. זה היה דבר פשוט וברור שכל בחור אמור לעשות זאת. היום המציאות שונה, ובאמת 'דרשו' חולל מהפכה. פשוט רואים את הפירות: הראש של הבחורים מונח בלימוד, הם יוצאים לכולל, ואחרי כמה שנים יוצאים משם תלמידי חכמים מופלגים. אין לנו מה להתבייש בדור שלנו!
"מה שלבו חפץ"
ומה לגבי תוכנית 'עמוד היומי' והמבחנים על 'דף היומי'?
גם זו מהפכה גדולה מאוד. 'עמוד היומי', יחד עם הקונטרסים הנפלאים 'עיון העמוד' שמלווים אותו, נתן את התשובה: לדעת את הגמרא בעיון קל, בהספק שמאפשר לדברים להיקלט בראש ולהיזכר, ולא לעבור על החומר פעם אחת ולשכוח. לדעת, זה דבר שלא היה קודם. וזה טוב לתלמידי חכמים, טוב לבינוניים וטוב גם לפחותים. לכולם זה טוב.
יש מי ששואל אם 'עמוד היומי' עדיף על פני 'דף היומי'?
חלילה. 'עמוד היומי' לא בא להחליף את ה'דף היומי'. הוא בא לתת אפשרות נוספת, לאנשים שהחיבור שלהם לתורה עובר דרך העמוד ליום. יש אנשים ש-14 שנה עד סיום הש"ס נראות להם רחוקות מדי, וזה מוריד את השאיפה. אצל אחרים זה בדיוק הפוך.
אי אפשר לומר לאדם מה הדרך שלו. גם בין לומדי הכוללים, לחלק מתאים דבר אחד ולחלק דבר אחר. העיקר הוא ללמוד, להספיק ולדעת את התורה בצורה שהכי מתאימה לאדם. "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ". איפה שמצליחים, ממשיכים. צריך להכיר את המעלות של כל דרך, ועם הזמן לראות מה מתאים לי. מה שלבו חפץ, זה המבחן החשוב ביותר.
מי שלא עושה חשבון
ומה מקומו של המבחן בכל זה, איך ראש הישיבה רואה את העניין של המבחנים המתקיימים תמידין כסדרם?
אדם שאינו נבחן, אינו צריך לדעת… ואדם שאינו בוחן את עצמו, סופו שאינו יודע. המסילת ישרים כבר אומר זאת בצורה מאוד ברורה, בעל עסק שאינו עושה חשבון, סופו להפסיד הכול. אותו דבר בלימוד. מי שאינו בודק אם הוא יודע, אינו יודע.
אצלנו בישיבה, ראשי הישיבה היו בוחנים. גם הר"מים היו מתחלפים ובוחנים את התלמידים על מה שלמדו, במבחנים בעל פה. מרן רבי גרשון אדלשטיין זצוק"ל, אבי זצ"ל, חותני שליט"א, כולם בחנו.
ומה שרואים היום, זה דבר שצריך הרבה מאוד זכויות. אנחנו רואים את הגאון רבי דוד הופשטטר שליט"א, מקרוב ומרחוק, אדם שכל כולו נתון לריבוי התורה בישראל ולריבוי תלמידי חכמים. בידיעת ההלכה, בלימוד הש"ס, בהספק של הבחורים בגמרא. זה מפעים לראות. שינויים גדולים כאלה צומחים רק בזכות מסירות נפש גדולה, ועל כך צריכים אנו להכיר לו טובה מעומק הלב.