צוות 'לקראת שבת'
"דיין ומוכיח ויודע ועד"
בימים אלו, כשכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, מונח לפני כל אחד מאיתנו חשבון שכולו אמת. אין בו הנחות, אין בו התחמקויות ואין בו ניסוחים מעודנים. ודווקא בנקודה הזאת נתקל האדם במכשול הקשה ביותר שבנפשו, אותו מכשול שמלווה אותו כל ימות השנה: הקושי להודות.
הרבה פעמים אדם יוצא לחקר האמת, מתחיל לגלות אותה ואף מגיע למסקנות ברורות, אולם דווקא אז הוא נתקף בפחד מפניה. הוא מעדיף לעקוף אותה, מפני שאינו מסוגל להתמודד עמה. הוא כבר אינו מוכן לבדוק, לשמוע וללמוד להכיר אותה מקרוב, משום שהוא יודע היטב שההכרה הזאת מחייבת אותו.
אחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא ההודאה בטעותו, ובפרט בנושאים רעיוניים ומהותיים. מי שהחזיק באורח חיים מסוים ונאבק על דעותיו במשך שנים רבות יתקשה מאוד לחזור בו מדרכו, גם אם יוכיחו לו בעליל את טעותו. הוא ידבק בדעותיו אפילו כשהמציאות מכה על קודקודו, ובמקרים כאלה הוא יעדיף לנסות "לשנות" את המציאות מאשר לשנות את דעתו.
על יסוד עמוק זה בנפש האדם כבר עמד בהרחבה מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו. הקומוניסטים היהודים לא היו הראשונים שסירבו להודות בטעותם כאשר כל תקוותיהם ואמונותיהם התנפצו לנגד עיניהם. דברי ימיו של עם ישראל רצופים במעשים מרים על פורקי עול ועובדי אלילים, שאפילו על פתחו של גיהינום סירבו לשוב בתשובה וצעדו בעקשות בלתי מובנת אל פי התהום.
חתול שפרש כנפיים
עד כמה מרחיקה לכת אותה נגיעה עצמית, ועד כמה מסוגל הכבוד למנוע מאדם להכיר באמת שעומדת מול עיניו, ממחיש המעשה שהובא בגיליון 'דברים טובים' בשמו של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בספרו 'שיחות מוסר'.
מספרים על שני אנשים שעמדו בחצר, ותוך כדי שיחתם ראו יצור שחור על גזעו של עץ. מיד התעורר ביניהם ויכוח לוהט מהי זהותו של אותו יצור. האחד טען בלהט רב שמדובר בחתול שחור והביא את כל הראיות לכך. לעומתו, גם חברו לא טמן ידו בצלחת, וברור ופשוט היה לו שמדובר בעורב שחור. גם הוא הוכיח בראיות שנראו חותכות וברורות עד כמה הוא צודק.
תוך כדי הוויכוח פרש אותו יצור כנפיים והתעופף לו השמימה. אותו אדם שטען שמדובר בעורב הפנה את מבטו אל רעהו במבט של ניצחון, כממתין להודאתו. אלא שבמקום להודות, התרומם הלה ואמר בהתפעלות מרובה לחברו ולכל מי שרק רצה לשמוע: ראיתם איזה נס התרחש לנגד עינינו? ראיתם איך החתול פרש כנפיים והתעופף לו כאחד העופות?
הרי לנו, שגם כאשר כל דבריו של אותו ברנש הם כ"עורבא פרח", עדיין אין הכבוד העצמי והמדומה מניח לו להודות באמת. הגר"ח שמואלביץ זצ"ל למד מכאן כמה דברים נפלאים על כוחות הנפש של האדם, ועל מה שהוא נגוע בו באהבת עצמו, דבר הגורם לו להבין את מה שהוא רוצה להבין ולשמוע את מה שהוא רוצה לשמוע. קשה מאוד לאדם להתנתק מאותה נטייה של אהבת עצמו ומאותו שוחד עצמי.
הסמיכה שהעניקה חיים
אותו כוח עצום שבכבוד, שמסוגל לחסום בפני אדם את הדרך אל האמת, הוא עצמו כוח אדיר לטובה כשיודעים לכוון אותו. גדולי ישראל, שהכירו את נפתולי הנפש עד תומם, ידעו לזהות אותו ולהשתמש בו כדי לרומם יהודי.
כידוע, פאר הענווה מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל סלד כל ימיו מלדבר על עצמו. ברם, פעם אחת, מתוך עומק חכמתו והבנתו בנפש האדם, חרג מגדרו ודיבר על עצמו.
הורים לנער מיוחד, שהתבגר, באו להתייעץ עם רבינו לאיזה מוסד לשלוח את בנם. הדריכם רבינו להכניסו למוסד מסוים בצפון הארץ, והפטיר: "אבל צריך לדאוג שילך לשם בחשק!". "מה נסביר לו?", תמהו ההורים, "הרי הוא אינו בר הבנה!". אמר להם רבינו: טוב, הביאוהו נא אליי.
בבואו, כיבדו רבינו לשבת לידו ופנה אליו בחום: "אתה יודע מי אני? אני שלמה זלמן אויערבאך. אנשים ורבנים מכל הארץ שואלים אותי שאלות, ואני נותן להם תשובות והוראות. כעת אני רוצה לתת לך סמיכה וכתב רבנות. אבקש שאתה תהיה רב במוסד פלוני".
ניצוצות של אושר ניצתו בעיני הנער. שמח וטוב לב ארז את מזוודותיו ונסע למוסד שבצפון, כדי למלא בדחילו ורחימו את תפקיד "הרבנות" שהטיל עליו עמוד ההוראה. לימים סיפרו בני המשפחה, כי הנער אהב כל כך לשהות באותו מוסד, עד שאף בחופשה לא אבה לשוב הביתה, משום שהוא "צריך להיות שם בגלל הרבנות".
שלוש פעמים בדין תורה
אם על עצמו קשה לאדם לומר את האמת, על זולתו קשה לו שבעתיים לדעת אותה. הבריות רואות את החיצוניות, שופטות לפיה וקובעות בביטחון גמור מיהו האיש שלפניהן, ורק היודע תעלומות יודע מה מסתתר מאחורי החזות. מעשה שלישי שהובא בגיליון 'דברים טובים' ממחיש את הדברים במלוא עוצמתם.
בזמנו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע חי יהודי עשיר מאוד, שהיה מוכר גם כקמצן גדול. אנשים זלזלו בו ולא אהבו אותו כלל, ולאחר פטירתו סברו הכול שבקושי יימצא מניין ללווייתו. והנה, לפתע הודיע רבי לוי יצחק שהוא עצמו יוצא ללוויה. וכי מי שרואה את הרבי יוצא, לא יצא אף הוא? יצאו כל אנשי העיר ללוות את העשיר בדרכו האחרונה, וכולם ניסו להבין מה ראה הרבי לחלוק לעשיר הקמצן כבוד גדול כל כך.
בסיום הלוויה התיישב רבי לוי יצחק בבית המדרש ופנה אל הקהל שהצטופף סביבו: "יודע אני שכולכם מתפלאים על הכבוד הגדול שחלקתי לנפטר הזה. אספר לכם. יהודי זה הגיע אליי שלוש פעמים לדין תורה, ובכולן זכה, ולכן נתתי לו את הכבוד הגדול".
המקרה הראשון היה כאשר העשיר הלך ברחוב וראה יהודי בוכה על סכום כסף גדול שאיבד. ניגש אליו העשיר ואמר לו שהוא מצא את הכסף, ונתן לו את מלוא הסכום. כעבור שעה הגיע לביתו של העשיר יהודי אחר ואמר לו: אני היחיד שיודע ששיקרת ושלא באמת מצאת את הכסף, מפני שאני הוא שמצאתי אותו. עכשיו הרשה לי להחזיר לך את הכסף. השיב לו העשיר: מה פתאום, אינני מוכן. קיימתי מצווה ואיני מוותר עליה. באו אליי לדין תורה, ופסקתי לטובתו של העשיר.
המקרה השני היה כשיהודי מהעיירה ביקש לנסוע ולחפש פרנסה בעיר רחוקה, ורעייתו לא הסכימה שייסע עד שיסדיר להם פרנסה בזמן היעדרו. יום אחד הגיע היהודי הביתה ואמר לה שקיבל עבודה בחוץ לארץ אצל העשיר של העיירה, ושכל שבוע תבוא ביום חמישי לקבל את שכרו.
ביום חמישי הראשון אמר לה מנהל החשבונות שאינו יודע על מה היא מדברת, אלא שאז יצא העשיר ואמר לו: "כן, שכחתי לומר לך שתיתן לה מדי שבוע סכום כפי שהבטחנו". עברה שנה, והבעל, שהצליח מאוד בעסקיו, שב הביתה ובא להתנצל על ששיקר. להפתעתו סיפרה לו רעייתו שקיבלה את הכסף מדי שבוע. רץ הבעל אל העשיר, הודה לו מעומק לבו וביקש להחזיר את כל מה שנתן, אך העשיר אמר לו שאינו יודע על מה הוא מדבר, ושהוא עזר ליהודייה ואינו מתכוון למכור את הזכות הזאת. באו אליי לדין תורה, ופסקתי שוב לטובתו של העשיר.
המקרה השלישי, סיפר הרבי מברדיטשוב זיע"א, היה כשהגיע יהודי מהעיירה לבקש מהעשיר הלוואה. שאל העשיר מי יהיה הערב, והשיב הלה: הקב"ה. אמר לו העשיר: בסדר גמור. עבר חודש, והלווה עדיין לא הצליח להשיג את מלוא הסכום, ורק באיחור של יומיים מיהר לבית העשיר לבקש את סליחתו על העיכוב ולשלם. אמר לו העשיר: כבר קיבלתי את כספי מן הערב. ניסה היהודי לדבר על לבו שייקח בכל זאת, ולא הסכים. הגיעו אליי לבוררות, ושוב פסקתי לטובת העשיר.
שלושת המעשים האלה, סיים רבי לוי יצחק, מבטאים היטב מי היה העשיר שלנו, ועכשיו תבינו מדוע טרחתי לצאת וללוותו בדרכו האחרונה.
מה שהקב"ה יודע ממילא
שלושת המעשים הללו נוגעים באותה נקודה עצמה משלושה כיוונים. האדם המתווכח בחצר אינו רואה את האמת על עצמו. הנער המיוחד קיבל מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל את האמת על ערכו שלו, אמת שאיש לא ידע לומר לו לפני כן. והעשיר מברדיטשוב נשא עמו כל ימיו אמת שלמה שאיש לא הכיר, ורק בית דין של מטה ובית דין של מעלה ידעו אותה.
בימים שבהם אנו עומדים למשפט, אין הקב"ה זקוק להודאתנו כדי לדעת את האמת. הכול גלוי וידוע לפניו, על הצדדים המכוערים ועל הצדדים היפים שאין איש מכיר בהם. כל מה שמתבקש מאיתנו הוא להסיר את המסך שאנו פורשים בפני עצמנו, לוותר על הכבוד המדומה שמונע מאיתנו לומר טעיתי, ולעמוד לפניו כפי שאנחנו באמת. זו עבודתו של אדם בראש השנה, וזו גם הדרך שממנה מתחילה כל תשובה.