הרב אליעזר יוטקובסקי
"הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם"
ידוע שראש השנה שחל להיות בשבת, אין לנו בו תקיעת שופר. ומתוך כך אומרים, שהשנים הללו, או שהן שנים קשות מאוד רחמנא ליצלן, כמו שהיה לפני שלוש שנים בדרום, או שהן השנים הטובות ביותר. ואין דרך אמצע.
וביאור הדברים יכול להיות כך. סיפר לי יהודי אחד, שפעם אחת חלם בליל ראש השנה חלומות קשים מאוד. וכבר ידוע מדברי הגמרא בברכות, מעשה באותו חסיד שהלך ולן בבית הקברות בליל ראש השנה ושמע שתי רוחות המספרות זו לזו, שליל ראש השנה הוא זמן שבו מתגלה העתיד.
אותו יהודי קם בבוקר נסער. כל התפילה כולה לא הרים את עיניו מן המחזור. ראש השנה ויום הכיפורים היו אצלו תפילה אחת ארוכה. ובסוף השנה סיפר לי, שזו הייתה השנה היפה ביותר שהייתה לו מימיו.
הוא התפלא על כך, ואמרתי לו שהפשט פשוט: עוררו אותו מן השמים ואמרו לו, 'הסנגור שלך לא מצליח לבדו להמתיק את הדין שלך'. ואז הוא התפלל כמו שצריך, והכול השתנה.
זאת אומרת, שהכול תלוי בתפילות שלנו. ובפרט בשנה זו ובשנה הבאה, שהיום הראשון של ראש השנה חל בהן בשבת ואין לנו את הסנגור הגדול שהוא תקיעת השופר, צריכים אנו להרבות ברחמים הרבה יותר מבשנה רגילה.
קונה הכל
היום הרת עולם. ראש השנה הוא זמן בריאתו של עולם. ומה שאנו אומרים 'קונה הכל', הכוונה יוצר הכל, לא שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם פעם אחת, אלא שהוא יוצרו בכל רגע ורגע מחדש.
ויש להתבונן בזה. אדם חי, מדבר, משוחח, ורגע אחד אחר כך, רחמנא ליצלן, איננו. הגוף מונח, ואינו מדבר, ואינו שווה אגורה אחת. רואים אנו שיש כוח עליון המחיה אותו בכל רגע. וכן העץ, כשמתייבש שוב אינו נותן פרי. וכן הפרה הגועה והתרנגול המקרקר, לאחר שנשחטו אין מהם עוד קול ולא כלום.
אבל מה עם הדומם? לפחות הדומם, אולי הוא כן שלנו? אולי הוא אינו נוצר בכל רגע?
היה פרופסור אטקובסקי, שהיה מתפלל בבית הכנסת 'לדרמן' והיה מומחה גדול לחקר האטום. שאלו אותו פעם: מהו אטום ואיך הוא פועל? הסביר להם, שגם חומר שנראה לעינינו מוצק מורכב ממערכת מופלאה של חלקיקים זעירים, המצויים בתנועה מתמדת ובסדר מדויק. זה מה שאנחנו קוראים לו ברזל, או עץ, וכל קיומו של החומר תלוי באותו סדר המתקיים בו בכל רגע ורגע.
והיה אומר אותו פרופסור: המדע יודע לתאר הרבה מן המתרחש בתוך החומר, אבל עצם קיומו של העולם בכל רגע עדיין מותיר את האדם עומד משתאה. ואנחנו אומרים זאת בכל יום: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". לא רק את האדם, ולא רק את הפרה והתרנגול והעץ, גם הדומם, שלכאורה אין בו חיות כלל, מתקיים בכל רגע ורגע ברצונו יתברך.
בחושך של הישיבה
מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל היה מגיע למסור שיחות בישיבתנו, ישיבת 'גאון יעקב'. בכל פעם היינו רואים את הדמות הזאת מרחוק, עם הענווה ועם האצילות, מגיעה לכיוון הישיבה. וכשהיה מגיע, היו מחשיכים את האולם של הישיבה. הגדול והענק שבענקי הדור לא היה יכול למסור שיחה לבחורים בני שמונה עשרה ותשע עשרה כאשר האור דולק, משום שבעדינותו המופלגת לא היה יכול להביט להם בעיניים בשעת השיחה. וכך היו השיחות בישיבת 'גאון יעקב' נאמרות באפילה.
וכך היה אומר בערב ראש השנה: בכוונות האר"י הקדוש כתוב, שבשעת התפילה יכלול אדם את עצמו עם הציבור ויקיים 'ואהבת לרעך כמוך'. ולכאורה, מה עניין 'ואהבת לרעך כמוך' אצל תפילה? תפילה היא ביני לבין בוראי!
אלא הכוונה היא שככל שהוא מחובר יותר עם כלל ישראל, כך נקראת תפילתו יותר 'תפילה בציבור'. שאין זו רק עמידה בתוך הציבור, אלא חיבור אמיתי אליהם ב'ואהבת לרעך כמוך'.
צריכים אותו
והיה מוסיף ואומר בשם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שטוב שיקבל אדם על עצמו להיות 'מזכה הרבים'. כמו שיש פתגם, שכאשר צריכים את הגנב, לוקחים אותו אפילו מעמוד התלייה. כך אדם שהציבור נצרך לו, שהוא משפיע טוב על הרבים, אפילו אם חס ושלום נגזרו עליו גזירות שאינן טובות, ניצול הוא. מפני שצריכים אותו.
וככל שאדם כולל את עצמו עם הציבור ומחזק את תפילתם של המתפללים סביבו, כך צריכים אותו יותר, ותפילתו מתקבלת יותר.
שלוש שעות של תהילים
ואם מדברים אנו על תפילה. בתחילת בין הזמנים פנה אלי יהודי אחד, עולה חדש מאיראן, שרצה שבנו יתקבל לאחת הישיבות הטובות ביותר בבני ברק. הלך לישיבה, אמרו לו: הרישום נגמר מזמן, אין על מה לדבר.
אבל היהודי הזה היה עקשן גדול. הוא הלך לכל הר"מים, למשגיח הישיבה, ואל אחד מגדולי ראשי הישיבות שישכנע אותם לקבל את הבן. כל בין הזמנים רץ ממקום למקום.
ותוך כדי ריצתו ראה דבר מעניין מאוד: אצל כל הר"מים של הישיבה, וגם אצל המשגיח, תלויה תמונה אחת, תמונתו של מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זכר צדיק וקדוש לברכה. שאל את אחד הר"מים: מדוע לכולכם יש דווקא את התמונה הזאת? השיבו לו: מפני שהוא היה נשיא הישיבה.
אותו יהודי לקח את בנו ונסע לציונו של רבי מיכל יהודה. שלוש שעות עמד שם ובכה בדמעות שליש, ואמר את כל ספר התהילים.
כשחזר לעיר, פגש ברחוב את אחד הר"מים של אותה ישיבה. ניגש אליו הר"ם ואמר לו: הסיפור שלך נגע ללבי, תפסת לי את הלב. איני אחראי על הקבלה לשיעור א', אבל מגיד שיעור אני בשיעור ב', ולשם אני יכול לקבל אותו.
וכך התקבל הבחור לישיבה, והוא לומד שם היום בהתמדה רבה. רואים עד כמה בכוח התפילה להפוך עולם, ולשנות מציאות למציאות אחרת לגמרי.
קושיה בתוספות
וכיוצא בזה. מרן הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, אב בית דין של אנטוורפן, שימש קודם לכן כראש ישיבת 'מרכז התורה' בירושלים. פעם אחת, באמצע שיעור כללי, שאל אותו בחור קושיה נפלאה. עמד רבי חיים משתומם ולא ידע מה להשיב. אמר לו: קושיה עצומה היא, ואיני יודע לה תשובה. עליך להתייגע ולחזור ולהתייגע, ולבקש רחמים, עד שיסייעו לך מן השמים.
וסיפר לו, שכשהיה בחור למד את אותו תוספות והייתה לו בו קושיה נוראה. הלך לציונו של הגאון מווילנא זיע"א ובכה שם שרצונו להבין פשט בתוספות. נרדם שם, וכשהתעורר בבוקר ראה שעודנו ליד הציון. וכשחזר לישיבה ולמד את התוספות פעם נוספת, ראה שהדברים פשוטים ומובנים, והכול נתיישב לו כמין חומר.
אתא בוקר
ולסיום. החפץ חיים זיע"א היה רגיל לספר, והדברים מובאים בספר 'בדידי הוה עובדא' למגיד רבי שמואל דוד הכהן פרידמן, שפעם אחת בא לבקרו רבי בנימין הצדיק, מגיד מישרים בראדין.
אמר לו החפץ חיים: שב נא. מה יהיה עם הלילה הארוך הזה? כמה זמן כבר נמצא עם ישראל בלילה החשוך הזה, כמה ארוכה הגלות?
אמר לו רבי בנימין הצדיק: אמשול לך משל. פעם אחת, באמצע חורף קשה, יצאו כמה בעלי בתים לנסיעה ארוכה מפטרבורג לאודסה, נסיעה של כמה ימים. הנסיעה הייתה קשה מאוד והסוסים סחבו בקושי. יום אחד התעוררו כמה מן הנוסעים ואמרו: מתי כבר מגיעים? כל כך הרבה אנחנו נוסעים ונוסעים, מתי כבר יהיה אור? כל הזמן חושך.
אמר להם העגלון: אתם נרדמתם. היה אור באמצע! לא שמתם לב שעבר יום שלם, ישנתם כל היום ולא ראיתם שהאיר.
וזהו שאומר הנביא: "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל, אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ". אנו שואלים את בורא עולם, שהוא שומר ישראל: שומר, מה מליל? מדוע הלילה כה גדול וכה ארוך? והקדוש ברוך הוא משיב: כבר היה בוקר! היו הרבה הזדמנויות שיכולתם באמת להביא את המשיח, ופספסתם.
הפעם, בראש השנה הזה, לא נפספס. נעשה את כל המאמצים, נרבה ברחמים ובתפילה, ונזכה לשנה טובה ולגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.