הרב עמרם בינעט
"ויאמרו הנה יום הדין"
ניצבים אנו לקראת ראש השנה, וזה הזמן לעסוק במצווה נוראה ויקרה, מצוות תשובה. לב מי לא ירא, ומי לא יזחל בפחד ובמורא כשהנה יום הדין מגיע, ובו ניצב בורא עולם לפקוד על כל צבא מרום בדין. מלאכים יחפזון, חיל ורעדה יאחזון, ומה נענה אנחנו קרוצי חומר וגושי עפר, אשר אין לנו בעולם שום תכלית אחרת אלא תשובה ומעשים טובים.
האמת שבשנים שישבנו על ספסלי הישיבה לא היינו צריכים להכין את עצמנו לראש השנה באופן מיוחד. המשגיח עלה לבימה בראש חודש אלול והכניס אותנו לאווירה, ומאז נכנסו למרתון של שיחות שנשמעו שוב ושוב עד ראש השנה. לא היה צורך ביותר מזה כדי שנזכור בכל רגע לקראת מה אנו צועדים. אך הימים חלפו וכאנשים מבוגרים ובעלי משפחות, לפעמים קצת שוכחים בתוך מרוץ החיים השוטף, את מה שעתיד להיות בעוד שבועות ואפילו בעוד ימים אחדים.
יום עמוס בכולל, יום עמוס בעבודה, ריצה מתמדת בין החיובים; ואין מי שיעלה לבימה ויאמר לנו מילה. אין פעמון, אין משגיח, וכל מה שיהיה, נצטרך לעשות בעצמנו. השאלה הפשוטה והמפחידה היא: מי יעיר אותנו לפני בוא יום הדין הגדול והנורא?
אבל האמת שהקב"ה לא הפקיר אותנו. הוא מדבר עמנו בכל יום ויום, אלא שאין הוא מדבר בקולות ובברקים. הוא מדבר במקרים קטנים שהוא מזמן לפתחנו, במראות שאנו עוברים על פניהם בדרך לאוטובוס. אין אני מתיימר לדעת מה נשלח למי ומדוע, אבל בדבר אחד למדנו להאמין: אם סיבב בורא עולם שאראה דבר מה, לי הראו אותו ולא לשכני, וזאת כדי שאלמד ממנו משהו ואוכל לתקן ולשפר את דרכי.
שורה על המעטפה
סיפר לי ידיד קרוב, מעשה שהיה עמו, וממנו למד מוסר גדול בעבודת ה': "זה שנים שאני מוסר שיעור ב'דף היומי' בלילות, בבית מדרש קרוב לביתי. אין זה שיעור המוני ואין בו הכנות מרובות. יושבים בו כמה יהודים אחרי יום ארוך, אחד מגיע ישר מהעבודה ואחד מגיע מהבית אחרי מלחמת העולם השלישית של השכבת הילדים לשנת הלילה. כל אחד עם התירוצים שלו למה איחר.
"מזמן לזמן דואג אחד הגבאים שם לשלוח לי דבר מה עבור השיעור. איני מבקש ואיני מתנה, והדבר נעשה בצנעה ובכבוד, כדרכם של יהודים טובים.
"פעם אחת פתחתי את המעטפה ומצאתי בתוכה ארבע מאות שקלים. הפכתי אותה בידי, ואז נתקלו עיני בשורה אחת שנכתבה על גבה בכתב יד ברור ומסודר: "נא להגיע בזמן ונא ללמוד ברציפות". מסתבר שהוא לא אהב את זה שגם אני איחרתי פעם או פעמיים, ומשום מה הוא חשב שעצרנו בשיעור לפטפט. אני מזכיר שזה שיעור של בעלי בתים, שלפעמים באמת פותחים נושא שיחה, ואני כמגיד שיעור מתנדב לא יכול ולא רואה צורך להשתיק אותם מיד. אחרי דקה או שתיים של שיחה אני עוצר אותם ומזכיר להם שהגיע הזמן להמשיך, אחרת לא נזכה לסיים את הדף בזמן…
"אני מודה ומתוודה", מספר ידידי, "המעטפה הזאת, עם ההערה שהתלוותה אליה, הכתה בי בעוצמה רבה. נשארתי עומד שם עם המעטפה ביד, תחושה קשה של עלבון הכתה בי. אמרתי בלבי: ריבונו של עולם, הלוא אני בא לכאן לילה אחר לילה, מתנדב מזמני ומכוחי, ואיני מבקש דבר. וכי בשביל ארבע מאות שקלים שאתה נותן לי אחת לחצי שנה או שנה, אתה מרשה לעצמך לדקור אותי בצורה כזאת, ולהציב בפני דרישות ותנאים? כמעט ניגשתי אליו כדי להעמידו במקומו, ולהחזיר לו את הכסף שנתן לי, כדי שיוכל להעיר לי…".
"אחד המשתתפים ראה את הסערה המתחוללת בתוכי ועצר אותי. "עזוב", הוא אמר לי, "אל תיקח ללב. הוא מתכוון לטוב, זה יצא לו בצורה לא יפה, אבל הכוונות טובות. לא תרוויח כלום מזה שתעמיד אותו במקומו, רק מריבה וקטטה תפרוץ פה וחבל".
"שמעתי בקולו, בלעתי את העלבון והמשכתי את שגרת הערב שלי כאילו לא אירע דבר. כעבור שעה קלה נתיישבה דעתי עלי, ופתאום ראיתי את הדברים אחרת לגמרי. אמרתי לעצמי: שלוימה, אדם מבוגר אתה. שנים רבות אין בעולם מי שיעיר לך על שום דבר. בני ביתך לא יעירו לך על סדר הלימוד, וחבריך ודאי לא. ומשתתפי השיעור, בוודאי אין זה מן הנימוס שיעירו לך. הנח לרגע את הכסף, והנח את השאלה מי כתב ומדוע ומה כיוון בכתיבתו. יש כאן פתק, והפתק הזה הוא משמים. הקב"ה שולח לך מסר, תבוא בזמן, כן! תשקיע יותר כדי לכבד את התורה, ותשתדל יותר למנוע פטפוטים בשיעור. במקום לכעוס ולהיעלב, קח את הדברים לתשומת לב, ותשתדל לשפר את דרכך!".
פנס קטן הודלק לי מלמעלה, ובאורו נתבקשתי לעבור על הלימוד שלי, על התפילה שלי ועל כל סדר יומי. ומה שנראה לי בתחילה כפגיעה, לא היה אלא חסד גדול. אדם שאין מי שיעיר לו, מעירים לו מלמעלה, ובלבד שיסכים לשמוע.
לאן אתה רץ
אחי סיפר לי מעשה שהיה, שעשה עלי רושם בל יימחה:
הוא הלך פעם ברחוב וראה מרחוק יהודי מכר. ביקש לומר לו דבר מה, וקרא לו בשמו, והלה לא שמע והמשיך בשלו. אחי הגביר את קולו, והלה המשיך ללכת. פתח בריצה, השיגו, ונגע בכתפו, והאיש עצר ומבע של חוסר סבלנות ניכר על פניו. מה העניין? שאל את אחי בקוצר רוח.
השיב לו אחי: "אני רודף אחריך פשוט כדי לומר לך מילה טובה על הבן שלך…".
ברגע אחד השתנו פניו של האיש. הוא עמד במקומו ואמר: "סליחה, סליחה". אמר לו אחי: "רשאי אתה להמשיך לרוץ, אבל דע לך שרק מילה טובה רציתי לומר".
ואני חושב על אותו יהודי, אולי מאוד מיהר, אולי משהו בנימת קולו של אחי גרם לו לחשוב שהוא רוצה שיחתום לו ערבות או ילווה לו כסף ולכן הוא שם עצמו כמי שאינו שומע. אולי הוא סתם אדם עם תקשורת לקויה וחוסר יכולת להיות נחמד לאנשים שהוא אינו זקוק לדבר מה מהם ברגע זה ממש. הוא לא העלה על דעתו שרודפים אחריו כדי לתת לו. ועד שלא נאמר לו הדבר במפורש, לא עצר.
והאמת? גם אנו ממהרים, גם אנחנו מנסים להתחמק. גם אנחנו מרגישים לפעמים שהקב"ה כביכול רודף אחרינו כדי לדרוש מאתנו שנעשה כך וכך ושלא נעשה כזאת וכזאת. אבל הקב"ה רודף אחרינו לא כדי ליטול, אלא כדי לתת. ואנחנו ממשיכים לרוץ.