מה שנלמד היום: ושרף אותו
מנהל סוכנות דואר במדינה אחת בחו״ל, בה היה ריכוז גדול של יהודים, סיפר לנו שביום שישי אחד, לפני סגירת הדואר, נכנס לבנין מיסיונר ידוע והניח שק מכתבים גדול, כדי שיביילוהו וישלחוהו. ׳כיון שידעתי שבין המכתבים יש גם כאלה המכילים חומר מסיונרי מסוכן, שיישלח ליהודים המתגוררים באזור ההוא, גמרתי אומר לחסום את דרכם של המכתבים הללו ולגרום שלא יגיעו למענם', אמר המנהל.
בליל שבת, אחרי תפילת ערבית, נכנס המנהל לסוכנות הדואר, והחל לברור מהשק הגדול את כל המכתבים המיסיונריים, ובצאת השבת שרף את כולם. שאלתו היתה האם עבר על איסורי בורר ומוקצה?
השבנו לו, שאיסור בורר אין כאן, כיון שהוא לא רצה בתיקון המכתבים הטובים, אלא ביקש להיפטר מהגרועים. וראיה לכך, שאם בשק הגדול היו רק מכתבים מיסיונריים, היה משמיד את הכל. ובאשר למוקצה, אמרנו לו שגם בכך לא עבר על איסור, כיון שהדבר דומה לקוץ המונח ברשות הרבים, שמותר לסלקו בשבת, והרי אין הבדל בין נזק גופני העלול להיגרם לאדם, ובין נזק רוחני.
(שבת בשמחה עמ' צב)